תולדות הרגשות המוסריים
Nietzsche, 1908
התצפית הפסיכולוגית כתנאי למדע המוסר
ההתבוננות באנושי, האנושי מדי, מקלה את נטל החיים, וידיעה זו אבדה: החברה מדברת הרבה על בני אדם ולא כלום על האדם, ואמן הפתגם הפסיכולוגי לה רושפוקו כמעט אינו נקרא. אפשר להשיב שאמונה עיוורת בטוב שבטבע האדם מיטיבה עם האושר הכללי יותר מחדות הראייה, ושטעות פסיכולוגית מקדמת את רווחת החברה אף שאינה מקדמת את ידיעתה. ובכל זאת אין לחסוך עוד מן האנושות את הניתוח הפסיכולוגי על סכינו ומלקחיו, שכן הפילוסופיה הישנה תעתה בחקר מוצאן של ההערכות האנושיות, ועל יסוד ניתוח כוזב של המעשים הקרויים לא-אנוכיים הוקמה אתיקה כוזבת שנזקקה לדת כתמיכה.
תולדות האחריות ואשליית החופש
הרגשות שעל יסודם מוטלת אחריות על האדם עברו ארבעה שלבים. בתחילה נקראים מעשים בודדים טובים או רעים בלי התייחסות למניעם, אך ורק בשל תועלתם או נזקם לקהילה. מוצא הכינויים נשכח, ומדמים שהמעשה כשלעצמו נושא את התכונה, באותה טעות שבה מייחסת הלשון לאבן את הקשיות ולעץ את הירקות, כלומר תוצאה נתפסת כסיבה. אחר כך עובר הכינוי אל המניע, ומן המניע אל טבעו הכולל של האדם, שממנו צומחים המניעים כצמחים מן הקרקע. לבסוף מתברר שאף הטבע אינו יכול לשאת באחריות, בהיותו תולדה הכרחית של יסודות והשפעות. אין אפוא להטיל על האדם אחריות לא למעשיו, לא להתנהגותו, לא למניעיו ולא לטבעו, ותולדות ההערכה המוסרית הן תולדות הטעות, טעות האחריות.
שופנהאואר הסיק להפך: מכיוון שמעשים מסוימים מולידים דיכאון ותודעת אשמה, קיימת אחריות, וממנה הוא מבקש להוכיח חופש הנוגע לא למעשה אלא...
לקריאת הסיכום המלא הורד/י את הסיכום באמצעות הטופס לעיל^
