פוליטיקה של אלימות נגד נשים
זיו, 2002
נקודת המוצא
השיח הקליני והחברתי ביחס לאלימות נגד נשים השתנה באופן רדיקלי במהלך המאה העשרים: מתיחום והרחקה, מנידוי ומהטבעת תוויות, ממניפולציה ומהשתקה, אל הכרה, אישור, אמון והעצמה. האלימות חדלה להיתפס כמציאות מדומיינת, היסטרית וסובייקטיבית של נשים חולות המביאות את הדבר על עצמן, ונתפסת כתופעה בעלת תקפות מציאותית ונפוצה, הניתנת להסבר בהקשר של דיכוי פטריארכלי, בזכות מאבקים פוליטיים-חברתיים ובראשם המאבק הפמיניסטי.
בחינה מקבילה של שני השיחים נדרשת משני טעמים. הראשון הוא החשש שדגש על התוצאות הקליניות של התעללות יעמעם את הדיון בגורמים לה: הצפת השיח בתכנים פוסט-טראומטיים מתפקדת כהשתקה מודרנית, שכן היא חוסמת את הטענה שאין התייחסות למגפת האלימות ובה בעת מסמאת את העין מן השאלה מדוע כל זה קורה. לא הסימפטומים החמורים הם שצריכים להיפסק, אלא הגורמים להם. הטעם השני הוא ההכרה בנטייה הקולוניאליסטית ליצור קטגוריה נפרדת של נשים אחרות, שבאמצעותה מכוננות נשים מן הקבוצה הדומיננטית את עצמן כנאורות יותר. מכאן ההימנעות ממונח מרחיק כמו "נשים מוכות", המצמצם את הווייתה של אישה לטראומה.
הדינמיקה בין השיח הקליני לשיח החברתי
ביקורת פמיניסטית ופוסט-מודרנית על האפשרות לייצר ידע אובייקטיבי ואוניברסלי חשפה את מנגנוני הכוח המשמרים את האינטרסים של מי שמצוי בעמדות כוח; השיח הקליני משקף אפוא את עמדותיו של מרכז ההגמוניה בכל תקופה. דוגמה מובהקת היא התאוריה הטראומטית של ההיסטריה: בשנת 1897 חזר בו פרויד מהצהרותיו שהתעללות מינית היא הגורם לסימפטומים היסטריים, והכחיש את ממצאיו שתיעדו את סיפורי ההתעללות של מטופלותיו, בטענה שמעמדי הפיתוי לא התרחשו מעולם ולא היו אלא פנטזיות. יש הטוענות כי ממדי התופעה שעלו מן הממצאים היו מבהילים מדי, וכי...
לקריאת הסיכום המלא הורד/י את הסיכום באמצעות הטופס לעיל^
