עידן ההגירה: תנועת אוכלוסין בינלאומית בעולם המודרני, פרק 4: הגירה באירופה מאז 1945

סיכום בעברית בהיקף 8745 מילים, של הפרק:

Castles, S., & Miller, Mark J. (1998). Migration in Europe since 1945. In: The Age of Migration: International Population Movements in the Modern World (pp. 102-125). New York: Guilford.

להורדת הסיכום
הזן פרטים » הזן פרטי תשלום » קבל את הסיכום במייל

מחיר הסיכום: 42 ₪


זוהי כתובת הדוא"ל אליה יישלח הסיכום, הקפד להזין כתובת תקינה


אופציונלי. השם שיופיע על החשבונית


עידן ההגירה: תנועת אוכלוסין בינלאומית בעולם המודרני, פרק 4: הגירה באירופה מאז 1945
Castles & Miller, 1998

הגירה למדינות מפותחות החל מ-1945
החל מסוף מלחמת העולם השניה, הגירות בינלאומיות גדלו בהיקפן והשתנו באופיין. היו שני שלבים (תקופות) עיקריים. בראשון, מ-1945 ועד תחילת שנות ה-70, האסטרטגיה הכלכלית העיקרית הייתה ריכוז השקעות והרחבת היצור בתוך המדינות המפותחות הקיימות. כתוצאה מכך, מספר רב של מהגרי עבודה נמשכו ממדינות פחות מפותחות אל אזורי התעשיה שהתרחבו במהירות במערב אירופה, צפון אמריקה ואוסטרליה. סוף שלב זה סומן על ידי "משבר הנפט" (1973-4). המיתון (נסיגה) שבאה כתוצאה מכך, נתנה תמריץ להבניה מחודשת של הכלכלה העולמית, הכוללת השקעת הון באזורי תעשיה חדשים, שינוי דפוסים של סחר עולמי, וטכנולוגיות חדשות. התוצאה הייתה שלב שני של הגירה בינלאומית, החל מאמצע שנות ה-70 ותפיסת תאוצה בשנות ה-80-90. שלב זה כלל דפוסים חדשים ומורכבים של הגירה, שהשפיעה על המדינות המקבלות החדשות והישנות כאחד. פרק זה יעסוק בתנועות ההגירה לאחר 1945, אל המדינות המפותחות, כולל אירופה, צפון אמריקה ואוסטרליה.

הגירה בזמן "הצמיחה הארוכה"
בתקופה שבין 1945 לבין תחילת שנות ה-70, שלושה סוגים עיקריים של הגירה הובילו ליצירת אוכלוסיות חדשות, מובחנות מבחינה אתנית, במדינות המפותחות:
א. הגירת עובדים מפריפריות אירופאיות אל מערב אירופה, לעיתים קרובות דרך "guestworker system".
ב. הגירת "עובדים קולוניאליים" אל הקולוניות לשעבר.
ג. הגירה קבועה לצפון אמריקה ואוסטרליה, תחילה מאירופה ולאחר מכן מאסיה ואמריקה הלטינית.

תזמונן המדויק של תנועות אלה היה מגוון: הן התחילו מוקדם יותר בגרמניה והסתיימו מוקדם יותר באנגליה, בעוד הגירה לארה"ב גדלה במהירות אחרי ה- Immigration Act ב-1965 ושלא כמו במערב אירופה ובאוסטרליה, לא הצטמצמה כלל באמצע שנות ה-70. שלושת הסוגים האלה, שכולם הביאו לאיחוד משפחות, וסוגים נוספים של הגירת שרשרת, יבחנו להלן. היו סוגים נוספים של הגירה, אשר לא יבחנו במסגרת מאמר זה, היות שהם לא תרמו באופן מובהק ליצירת מיעוטים אתניים:
• תנועות המוניות של פליטים אירופאים בסוף מלחמת העולם השנייה.
• מהגרים חוזרים של קולוניאליים לשעבר אל מדינות המוצא, ככל שהקולניות נהיו עצמאיות.

עובדים זרים ו- guestworker systems
כל המדינות המפותחות במערב אירופה השתמשו בגיוס עבודה זמנית בשלב כלשהו בין 1945 ל-1973, אף על פי שלפעמים הדבר שיחק תפקיד קטן יותר מאשר כניסות ספונטניות של עובדים זרים. הכלכלות שהתפתחו במהירות היו מסוגלות להשתמש במאגרי העבודה של הפריפריה האירופאית: מדינות הים התיכון, אירלנד ופינלנד. הסיבות לתת-פיתוח במדינות אלה היו שונות. במקרים מסוימים זו הייתה תוצאה של קולוניאליזם לשעבר (אירלנד, פינלנד, אלג'יר). הפיגור של מדינות דרום אירופה נבע בחלקו מדומיננטיות של שכנות חזקות, ובחלקו מהרס המלחמות.
מיד לאחר מלחמת העולם השנייה, ממשלת בריטניה הביאה 90,000 עובדים (בעיקר גברים), ממחנות פליטים ומאיטליה דרך תכנית ה-European Voluntary Worker (EVW). עובדים אלה היו מחוייבים לעבוד בעבודות שיעדו להם בלבד, היו חסרי זכות לאיחוד משפחות, והיה ניתן לגרשם בגין חוסר משמעת. התכנית הייתה די קטנה והופעלה רק עד 1951, כיוון שהיה קל יותר לעשות שימוש בעובדים קולוניאליים. 100,000 אירופאים נוספים נכנסו לבריטניה באמצעות אישורי עבודה בין השנים 1946-1951, והגירה אירופאית מסוימת המשיכה לאחר מכן – אך זו לא הייתה נהירה משמעותית.
גם בלגיה החלה בגיוס עובדים זרים מיד לאחר מלחמת העולם השנייה. אלו היו בעיקר גברים איטלקיים והם היו מועסקים במכרות הפחם ובתעשיות הברזל והפלדה. המערכת פעלה עד 1963. לאחר מכן, מחפשי עבודה זרים הורשו להיכנס לפי הסכם אישי. רבים מהם הביאו את תלוייהם, כלומר קרובי משפחה התלויים בהם כלכלית, והתיישבו בקביעות, תוך שהם משנים את ההרכב האתני באזורים המתועשים בבלגיה.
צרפת מיסדה "משרד הגירה לאומי" (ONI) ב-1945 כדי לארגן את גיוס העובדים מדרום אירופה. ההגירה נתפסה כפתרון למחסור בכוח עבודה שנוצר אחרי המלחמה, והיה צפוי להיות בעיקר פתרון זמני. ה-ONI גם תיאם את תעסוקתם של כ-150,000 עובדי חקלאות עונתיים בשנה, בעיקר מספרד. עד 1970, שני מיליון עובדים זרים ו-690,000 "תלויים" נכנסו לצרפת. רבים מצאו שקל יותר להיכנס כ"תיירים", למצוא עבודה ואח"כ להסדיר את מצבם. אלו היו בעיקר עובדים מפורטוגל וספרד שברחו מהדיקטטורות ובד"כ היו חסרי דרכונים. עד 1968, הסטטיטיקות של ONI חשפו ש 82% מהזרים שהוכנסו על ידם באו כ"מחתרתיים" ("סודיים"). בכל מקרה, ל- ONI לא היתה סמכות שיפוט כלפי אזרחים צרפתיים ממחלקות וטריטוריות מעבר לים (overseas departments and territories) (גאודלופ, מרטיניק, ועוד), או מקולניות מסוימות לשעבר.
שוויץ קידמה מדיניות של יבוא עבודה רחב היקף, בין השנים 1945-1974. עובדים זרים גויסו בחו"ל ע"י מעסיקים, בעוד הממשלה שלטה בהסדרת הכניסה והמגורים. שינוי עבודה, איחוד משפחות והתיישבות קבע – היו אסורים. נעשה גם שימוש בעובדים עונתיים (בחקלאות ותיירות) וב- cross-frontier commuters. הסטטיסטיקה של שוויץ כוללת את שתי הקבוצות האלה כחלק מכוח העבודה אך לא כחלק מהאוכלוסיה: guestworkers פר-אקסלנס. התעשיה השוויצרית נעשתה תלויה למדי בעובדים הזרים, שהיו כשליש מכח העבודה בשוויץ בשנות ה-70 המוקדמות. הצורך למשוך ולשמר את העובדים, ביחד עם לחץ דיפלומטי מאיטליה הובילו לכך שאיפשרו איחוד משפחות והתיישבות קבע, כך שגם שוויץ חוותה התיישבות והיווצרותן של קהילות מהגרים.
ניתן להמשיך עם הדוגמאות: הולנד הביאה "guestworkers" בשנות ה60-70, התעשיות של לוקסמבורג היו תלויות במידה רבה בעובדים זרים, ושוודיה העסיקה עובדים מפינלנד וממדינות דרום אירופה.
מקרה המפתח להבנת ה- "guestworkers system" היה גרמניה, אשר הקימה מערכת גיוס מדינתית מאורגנת למדי.

ה- "guestworkers system" הגרמני:
ממשלת גרמניה החלה בגיוס עובדים זרים בסוף שנות ה-50. "משרד העבודה הפדרלי" (BFA) הקים משרדי גיוס במדינות הים התיכון. מעסיקים שדרשו עובדים זרים שילמו עמלה ל BFA, אשר בחר עובדים, בחן את כישוריהם, סיפק בדיקות רפואיות, ובדק אם יש להם תיקים במשטרה. העובדים הובאו לגרמניה בקבוצות. המעסיקים היו צריכים לספק מקום מגורים ראשוני. הגיוס, תנאי העבודה והביטוח הלאומי הוסדר ע"י הסכמים בין מדינתיים בין גרמניה למדינות השולחות: איטליה, יוון, טורקיה, מרוקו, פורטוגל, תוניס, יוגוסלביה.
מספר העובדים הזרים בגרמניה עלה מ-95,000 ב-1956 ל- 1.3 מיליון ב-1966, ו-2.6 מיליון ב-1973. ההגירה המאסיבית היתה תוצאה של התרחבות התעשיה והמעבר לשיטות חדשות של יצור המוני, אשר דרשו מספר רב של עובדים. העובדות הזרות שיחקו תפקיד מרכזי, בעיקר בשנים המאוחרות יותר: בעיקר בהלבשה וטקסטיל, טובין אלקטרוני ומגזרי יצור נוספים.
המדיניות הגרמנית שימרה את מהגרי העבודה כיחידות עבודה זמניות, שניתן היה לגייסן, להשתמש בהם, ולשלוח אותן חזרה לפי דרישת המעסיקים. על מנת להיכנס להתגורר בגרמניה, המהגר היה זקוק לאישור שהייה ואישור עבודה, אשר ניתנו לתקופות מוגבלות, ולעיתים תוקפן היה לאיזורים מסוימים או לעבודות מסוימות בלבד. ניסו לסכל אפשרות של כניסת תלויים. ניתן היה לשלול את האישורים מהעובד, משלל סיבות, דבר אשר הוביל לגירושו.
עם זאת, היה זה בלתי אפשרי למנוע איחוד משפחות והתיישבות. לעיתים, מהגרים חוקיים הצליחו לגרום למעסיקיהם לדרוש את האישה/הבעל כעובדים. תחרות עם "מדינות יבוא" אחרות הובילו להרפיה בהגבלות בכניסת תלויים בשנות ה-60. משפחות התמסדו ונולדו ילדים. העבודה הזרה החלה לאבד מהניידות שלה, וכבר לא היה ניתן להימנע מעלויות סוציאליות (עבור דיור, חינוך ושירותי בריאות). בנובמבר 1973, כאשר הממשלה הפסיקה בגיוס עובדים – הסיבה היתה לא רק משבר הנפט אלא גם ההכרה בכך שלמעשה התרחשה הגירה קבועה.
ניתן לראות בגרמניה את כל עקרונות מערכת גיוס העובדים הזמניים, בצורה המפותחת ביותר, אך גם את כל הסתירות. אלה כוללים את האמונה בשהייה זמנית, את ההגבלות על שוק העבודה, את גיוסם של עובדים רווקים (single) (תחילה גברים, ועם הזמן גם נשים), את חוסר היכולת למנוע איחוד משפחות, את המעבר ההדרגתי לעבר שהייה ממושכת, את הלחצים ליצירת קהילות והתיישבות. גרמניה לקחה את המערכת הכי רחוק, אך האלמנט המרכזי שלה – ההבחנה החוקית בין המעמד של אזרח לבין המעמד של זר (foreigner) כקריטריון למתן זכויות פוליטיות וסוציאליות - נמצא ברחבי אירופה כולה.
נעשה שימוש גם בהסכמים בין-מדינתיים כדי לסייע בהגירת עבודה. מעבר חופשי של עובדים בתוך הקהילה האירופאית (EC), שנכנסה לתוקף ב-1968, היה רלוונטי בעיקר לעובדים איטלקיים שהלכו לגרמניה, בעוד שוק העבודה הנורדי השפיע על פינים שהלכו לשוודיה. הסדר ה-EC היו הצעד הראשון לקראת יצירת "שוק העבודה האירופאי", שנהפך למציאות ב-1993. עם זאת, למעשה, בתחילת שנות ה-60-70 תנועת העבודה בתוך הקהילה האירופית הצטמצמה, זאת בזכות השוואה הדרגתית של שכר ותנאי חיים בתוך הקהילה האירופית, ואילו הגירה ממדינות מחוץ לקהילה האירופית גדלה.

עובדים קולוניאלים
הגירה מהקולוניות לשעבר הייתה חשובה לבריטניה, צרפת והולנד. בין השנים 1946-1959 זרמו אל בריטניה כ-350,000 עובדים מאירלנד – מאגר העבודה המסורתי של בריטניה. העובדים האירים סיפקו עבודה לתעשיה ובניה, ורבים מהם הביאו את משפחותיהם והתיישבו בקביעות. התושבים האירים בבריטניה נהנו מכל הזכויות האזרחיות, כולל זכות ההצבעה. הגירת עובדים מה-New Commonwealth (קולוניות בריטיות לשעבר בקריביים, הודו ואפריקה) החלה אחרי 1945 וגדלה במהלך שנות ה-50. חלק מהעובדים הגיעו כתוצאה של גיוס מלונדון, אך הרוב היגרו באופן ספונטני בתגובה לדרישה לכח עבודה. ב-1951 היו כ-218,000 מהגרים ממוצא זה, ומספרם הגיע ל-541,000 ב-1961. כניסתם של עובדים אלה כמעט הפסיקה אחרי 1962. עם זאת, רוב מהגרים אלה הגיעו בכוונה להישאר, ואיחוד המשפחות המשיך עד שנאסר בשנת 1971 ב- Immigration Act. אוכלוסיית מהגרים ממוצא זה גדלה עד ל-1.5 מיליון בשנת 1981. רוב המהגרים האפרו-קריביים והאסיאתיים וילדיהם בבריטניה נהנו מאזרחות פורמלית (למרות שזה לא חל על אלו שנכנסו אחרי 1981). סטטוס המיעוט שלהם לא הוגדר ע"י היותם זרים, אלא על ידי אפליה מוסדית וא-פורמלית רחבת מימדים. רוב העובדים השחורים והאסיאתיים מצאו עבודות בתעשיה ושירותים, ובתוך הערים צמחה סגרגציה מבחינת מקום המגורים. נחיתות חברתית ונחיתות בחינוך היוו מכשול נוסף לניידות החוצה מעמדות המעמד הנמוך. בשנות ה-70, כבר לא ניתן היה לברוח מצמיחתם של המיעוטים האתניים.
בצרפת היתה הגירה ספונטנית רחבת היקף, מהקולניות לשעבר, כמו גם מדרום אירופה (מרוקו, תוניס, אלג'יר). הגיעו גם עובדים שחורים רבים מהקולניות לשעבר במערב אפריקה – סנגל, מלי, מאוריטניה. חלקם הגיעו כאזרחים צרפתיים, עוד לפני שהקולניות זכו לעצמאות. אחרים הגיעו מאוחר יותר דרך הסדרי הגירה או באופן בלתי חוקי. ההגירה מאלג'יר הוסדרה באמצעות הסכם בין 2 המדינות, אשר העניק למהגרים האלג'יריים מעמד מיוחד. המרוקאים והתוניסאים, לעומת זאת, נכנסו באמצעות ONI. רבים אחרים הגיעו ממחלקות וטריטוריות מעבר לים (overseas departments and territories) (גאודלופ, מרטיניק, ועוד). הם היו אזרחים צרפתיים, כך שלא נחשבו למהגרים מבחינת הסטטיסטיקות, אך מעריכים כי הגיעו לכ-300,000 ב-1972. מהגרים אלו היו תחילה בעיקר גברים אך עם הזמן גם נשים. המהגרים הלא אירופאים בצרפת הורדו לתחתית שוק העבודה, לרוב עבודה בתנאי ניצול קשים. הדיור לרוב היה מופרד ובאיכות ירודה מאד ("shanty towns"). קבוצות ימין קיצוניות החלו במסע גזעני אלים נגד המהגרים הללו, במהלכן נרצחו 32 צפון אפריקאים.
להולנד היו 2 זרימות מרכזיות מהקולוניות לשעבר. בין 1945 לתחילת שנות ה-60 הגיעו כ-300,000 איש מאינדונזיה (אשר כביכול שבו למולדתם). למרות שרובם נולדו מחוץ להולנד, ורובם נולדו להורים הולנדים ואינדונזים ("בני תערובת"), הם היו אזרחים הולנדים. נראה כי המדיניות הרשמית של אסימילציה פעלה כראוי במקרה זה, וכמעט שאין זכר לגזענות ואפליה נגד קבוצה זו. אחרי 1965 עובדים שחורים רבים הגיעו להולנד מסורינם. השיא היה בשנתיים שלפני העצמאות ב-1975, בזמן שהסורינמים איבדו את אזרחותם ההולנדית.

הגירה קבועה לצפון אמריקה ואוסטרליה
הגירה גדולה לארה"ב התפתחה מאוחר יותר מאשר ההגירה במערב אירופה, בשל החקיקה המגבילה שהופעלה בשנות ה-20. התיקונים ב- Immigration and Nationality Act ב-1965 היו חלק מחקיקת זכויות האזרח באותה תקופה, שנועדו לבטל את מערכת המכסות המפלה שהתבססה על מוצא לאומי. הם לא נועדו להוביל להגירה רחבת היקף ממדינות לא אירופאיות. בפועל, התיקונים יצרו מערכת הגירה עולמית, כאשר הקריטריון החשוב ביותר לכניסה היה קרבת דם עם תושבי או אזרחי ארה"ב. התוצאה היתה הגירה גדולה מאסיה ואמריקה הלטינית.
מעסיקים אמריקאים, ביחוד בתחום החקלאות, גייסו מהגרי עבודה, בעיקר גברים. במקסיקו ובקריביים עבודה מאורגנת היתה חשובה למדי, בטענה ששכר העובדים המקומיים יורד. המדיניות...

לקריאת הסיכום המלא הורד/י את הסיכום באמצעות הטופס לעיל^