עובדים זרים בישראל
קמפ ורייכמן, 2006
החל מראשית שנות ה-90 אנו עדים לכניסה של מהגרי עבודה (עובדים לא יהודים, שאינם פלסתינים מהשטחים) – 40% מהם בעלי היתר, והם מהווים כ- 10% מסך כוח העבודה. תופעה זו קיבלה תאוצה אחרי מלחמת העולם השנייה, כאשר מדינות מערב אירופה ניסו לשקם את כלכלתן על ידי פיתוח יזום של תוכניות הגירה לצורך עבודה. שתי הנחות יסוד בבסיס תוכניות אלו: 1) העסקת מהגרי עבודה היא פתרון זמני לבעיה זמנית. 2) בסיום עבודתם הם יחזרו למדינות המוצא שלהם (זמן קצוב של חוזה עבודה).
למרות זאת, ההיסטוריה מלמדת ש"האורחים" הפכו לתושבי קבע, למרות התנגדות מדינות הלאום. המונח "מהגר עבודה" טומן סתירה לשונית – לא ניתן להפריד בין "המהגר" ל"עובד". כפי שציין סופר אחד, "הבאנו עובדים וקיבלנו בני אדם". הגירת העבודה היא עקב האכילס של תהליכי הגלובליזציה – חוסר היכולת ליישב בין האינטרסים כלכליים ניאוליברליים של שוק העבודה (הגמשת הגבולות) לבין האינטרסים הלאומיים של מדינות הלאום (סגירת גבולות לשימור ההומוגניות). מניעי התופעה (גם Push וגם Pull) הם כלכליים וקשורים לחלוקת עבודה בלתי שוויונית, קיומה מתאפשר בגלל תנאים פוליטיים, והשלכותיה הן חברתיות.
הגירת עבודה בישראל: התפתחויות ומגמות
סדרת התרחשויות בשנות ה-90 שהובילו להגירת העבודה – התדרדרות המצב הביטחוני, הטלת הסגר על עזה והגדה, מדיניות ההפרדה, הגירה מברית המועצות שעודדה את ענף הבנייה. מכלול הגורמים האלה הביא להפעלת לחץ על הממשלה מצד גופים בעלי אינטרס לפתוח את השערים בפני מהגרי העבודה. נשקלה האפשרות להעסיק עולים חדשים וכך גם לפתור את בעיית האבטלה בקרבם אך הניסיונות הללו עלו בתוהו. כמו כן, מהגרי העבודה אמנם החליפו את הערבים בענפי הבנייה והחקלאות, אך יצרו תחום עיסוק חדש לחלוטין בענף הסיעוד של מטפלים-דיירים. מהגרי עבודה מרומניה עבדו בבניין, מתאילנד בחקלאות, ומפיליפינים בסיעוד ובמשק בית. זה היה פתרון נוח למדינה ולמעסיקים, ועל כן התופעה הפכה לממוסדת ולרחבת ממדים. המהגרים חדלו להיות "בלתי נראים". נוכחותם משנה את המארג החברתי (במיוחד בתל אביב).
הדיון חייב לקחת בחשבון את מאפייניה הייחודיים של ישראל: היעדר תשתית חוקית ואידיאולוגית לשילוב מהגרי עבודה לא יהודיים – בהתחשב באופי האתנו-לאומי של המדינה. משטר האזרחות בישראל מעודד באופן פעיל עלייה של יהודיים ומגביל כניסה של לא-יהודיים. היות והתייחסות למהגרי העבודה היא כ"עובדים" ולא "כמהגרים" אין עדיין נכונות להתמודד עם ההשלכות המוסדיות והחברתיות של נוכחותם, והתוצאה היא יצירת קבוצת מיעוט מחוסרת אזרחות ונטולת זכויות.
מיסוד תלותו של שוק העבודה המקומי בכוח עבודה ללא אזרחות ישראלית אינו פתרון זמני לבעיה זמנית. זהו צורך קבוע בכוח עבודה זול לעבודות מסוכנות, מלוכלכות ומפרכות. כך מהגרי העבודה גם מתוחמים לנישות תעסוקתיות שניוניות. השילוב הדיפרנציאלי לא קשור במה שהם מביאים איתם אלא מותנה מראש על ידי משטר ההגירה בישראל.
הנחות היסוד מעודדות גיבוש מדיניות שמתמקדת בפיקוח על ההגירה ומתעלמת מבעיות ארוכת...
לקריאת הסיכום המלא הורד/י את הסיכום באמצעות הטופס לעיל^
