סיכום ספר שמואל א
תוכן עניינים
פרק א' - חנה העקרה נודרת נדר ויולדת את שמואל 2
פרק ב' - תפילת חנה, חטאי בני עלי והנבואה על חורבן ביתו 3
פרק ג' - אלוהים מתגלה לשמואל בלילה במשכן 4
פרק ד' - הארון נלקח בשבי, בני עלי נהרגים ועלי מת 4
פרק ה' - הארון במקדש דגון והמגפה בערי פלשת 5
פרק ו' - הפלשתים משיבים את הארון לבית שמש 5
פרק ז' - שמואל מחזיר את העם לאלוהים ומנצח את הפלשתים 6
פרק ח' - העם דורש מלך ושמואל מזהיר מפני משפט המלך 7
פרק ט' - שאול מחפש אתונות ומוצא את שמואל 8
פרק י' - שאול נמשח בסתר ונבחר בגורל במצפה 9
פרק י"א - שאול מציל את יבש גלעד ומתקבל כמלך 10
פרק י"ב - נאום הפרידה של שמואל 10
פרק י"ג - המלחמה בפלשתים ושאול מקריב בגלגל בלי לחכות 11
פרק י"ד - גבורת יונתן, השבועה הנמהרת של שאול והגורל 12
פרק ט"ו - מלחמת עמלק ושאול נדחה מהמלוכה 13
פרק ט"ז - שמואל מושח את דוד, ודוד מנגן לפני שאול 14
פרק י"ז - דוד וגוליית 15
פרק י"ח - ידידות יונתן ודוד, קנאת שאול ונישואי דוד ומיכל 16
פרק י"ט - שאול מנסה להרוג את דוד ודוד נמלט 17
פרק כ' - ברית יונתן ודוד והפרידה 18
פרק כ"א - דוד בנוב אצל אחימלך הכוהן ובגת אצל אכיש 19
פרק כ"ב - דוד במערת עדולם, ושאול טובח את כוהני נוב 20
פרק כ"ג - דוד מציל את קעילה ונמלט משאול במדבר 21
פרק כ"ד - דוד חס על שאול במערה בעין גדי 22
פרק כ"ה - מות שמואל, נבל הכרמלי ואביגיל 22
פרק כ"ו - דוד חס על שאול בשנית בגבעת החכילה 24
פרק כ"ז - דוד עובר אל הפלשתים ומתיישב בצקלג 25
פרק כ"ח - שאול ובעלת האוב בעין דור 25
פרק כ"ט - שרי הפלשתים דורשים לשלוח את דוד הביתה 26
פרק ל' - העמלקים שורפים את צקלג ודוד משיב את השלל 26
פרק ל"א - מות שאול ובניו בהר הגלבוע 27
פרק א' - חנה העקרה נודרת נדר ויולדת את שמואל
בעיר רמתיים שבהר אפרים חי איש בשם אלקנה, ולו שתי נשים: פנינה, שילדה לו בנים ובנות, וחנה, שאהב יותר אבל לא ילדה כלל. מדי שנה עלה אלקנה עם משפחתו למשכן בשילה, המקום שבו עמד אז ארון האלוהים ושבו שימשו הכוהן הזקן עלי ושני בניו, חופני ופינחס, כדי להקריב קורבן. בחלוקת הבשר מן הקורבן נתן אלקנה לכל אחד מבני הבית את מנתו, ולחנה נתן מנה גדולה במיוחד, אבל שום מנה לא יכלה לנחם אותה. פנינה ידעה היכן הפצע והקניטה אותה שנה אחר שנה דווקא על עקרותה, וחנה הייתה בוכה ולא אוכלת. אלקנה ניסה לפייס אותה: למה את בוכה ולמה את צמה, האם אני לא טוב לך מעשרה בנים?
באחת השנים קמה חנה מן הסעודה, הלכה אל פתח המשכן, שעלי ישב בו על כיסאו, והתפללה בבכי מר. היא נדרה נדר: אם ייתן לה אלוהים בן, היא תקדיש אותו לאלוהים לכל ימי חייו, ותער לא יעלה על ראשו. חנה התפללה בלב, בלי להשמיע קול, ורק שפתיה נעו, ועלי שהתבונן בה חשב שהיא שיכורה. עד מתי תשתכרי, גער בה, לכי להתפכח. חנה ענתה שלא שתתה דבר, אלא שהיא אישה קשת רוח ששפכה את נפשה לפני אלוהים, וביקשה שלא יחשוב אותה לאישה מופקרת. עלי, שהבין את טעותו, בירך אותה שאלוהי ישראל ייתן לה את מה שביקשה. חנה שבה אל משפחתה, אכלה, ופניה כבר לא היו עצובות.
המשפחה שבה לרמתיים, ואלוהים זכר את חנה. היא הרתה וילדה בן, וקראה לו שמואל, כי מאלוהים שאלה אותו. כשעלה אלקנה שוב לשילה, חנה נשארה בבית: היא לא התכוונה לעלות עד שתגמול את הילד, ואז תעלה אותו ותשאיר אותו שם לתמיד, כפי שנדרה. אלקנה הסכים. כשנגמל הנער, אחרי שנים אחדות של הנקה כמנהג הימים ההם, העלתה אותו חנה לשילה עם קורבנות וקמח ויין, והביאה אותו אל עלי. היא הזכירה לו את האישה שעמדה כאן והתפללה: אני היא, אמרה לו, והילד הזה הוא התשובה לתפילה. ביקשתי אותו מאלוהים, ועכשיו אני משיבה אותו לאלוהים לכל ימיו. שם, במשכן, השתחוו לאלוהים.
פרק ב' - תפילת חנה, חטאי בני עלי והנבואה על חורבן ביתו
חנה פרצה בתפילת הודיה. אלוהים הוא שמנהל את העולם, אמרה, והוא מהפך את הסדר האנושי: את הגיבורים הוא משבר, את הנופלים הוא מחזק, את השבעים הוא מרעיב, את העקרה הוא מברך בשבעה ילדים ואת רבת הבנים הוא משאיר אומללה. הוא ממית ומחיה, מוריש ומעשיר, מרים עני מן האשפתות ומושיב אותו עם נדיבים, כי לא בכוחו של האדם ייגבר איש. היא סיימה בתקווה שאלוהים ייתן עוז למלכו ולמשיחו, רמז למלוכה שעוד לא הייתה בישראל. אלקנה חזר הביתה, והנער שמואל נשאר במשכן ושירת לפני עלי הכוהן.
בני עלי היו אנשים נבלים שלא ידעו את אלוהים. על פי החוק, מי שמביא קורבן זבח מקטיר על המזבח את החלב, חלק מן הבשר שייך לכוהן, והשאר נאכל על ידי המקריב ומשפחתו. בני עלי התעלמו מכל זה. הם שלחו את נערם לתחוב מזלג גדול לתוך הסירים שבהם התבשל הבשר ולקחת לעצמם כל מה שעלה בו, ואפילו דרשו בשר חי לצלייה עוד לפני שהוקטר החלב לאלוהים. כשאיש סירב ואמר שקודם יקטירו את החלב ואחר כך ייקחו ככל שירצו, איים הנער שייקח בכוח. כך ביזו הכוהנים את הקורבנות, והחטא היה גדול בעיני אלוהים. בתוך הזוהמה הזאת גדל שמואל הנער, לבוש אפוד בד של משרת במשכן, ואמו הייתה תופרת לו מעיל קטן ומביאה לו אותו בעלייתה השנתית. עלי בירך את אלקנה וחנה שיזכו לילדים נוספים תמורת זה שהשאילו לאלוהים, וחנה ילדה עוד שלושה בנים ושתי בנות.
עלי הזדקן מאוד, ושמע מה בניו עושים לכל ישראל, ואף ששכבו עם הנשים שבאו אל המשכן. הוא ניסה להוכיח אותם: אם אדם חוטא לאדם, אפשר לפשר ביניהם, אבל אם אדם חוטא לאלוהים עצמו, מי יתפלל בעדו? אבל הבנים לא שמעו לאביהם, ואלוהים כבר החליט להמית אותם. ושמואל הלך וגדל, אהוב על אלוהים ועל האנשים.
איש אלוהים בא אל עלי עם נבואה קשה. אלוהים בחר במשפחת אהרן מכל השבטים לכהן לפניו ונתן להם חלק בכל הקורבנות, ואילו עלי כיבד את בניו יותר מאלוהים והניח להם להתעשר מראשית כל מנחה. ההבטחה שבית אביו ישמש לפני אלוהים לעולם מבוטלת. אלוהים יגדע את זרעו, איש ממשפחתו לא יזכה להגיע לזקנה, בני ביתו ימותו צעירים, והסימן יבוא במהרה: חופני ופינחס ימותו שניהם ביום אחד. אלוהים יקים לעצמו כוהן נאמן אחר, שישרת את משיחו כל הימים, ומי שישרוד ממשפחת עלי יבוא להתחנן לפניו למטבע ולפרוסת לחם.
פרק ג' - אלוהים מתגלה לשמואל בלילה במשכן
בימים ההם הייתה הנבואה נדירה, ואלוהים כמעט לא נגלה לאיש. לילה אחד שכב עלי במקומו, עיניו כבר כהו וקשה היה לו לראות, ושמואל שכב במשכן, במקום שבו היה ארון האלוהים, לפני שכבה נר המשכן שדלק כל הלילה. קול קרא בשמו של שמואל. הנער רץ אל עלי: הנה אני, קראת לי. לא קראתי, אמר עלי, לך לשכב. כך קרה גם בפעם השנייה. שמואל עדיין לא הכיר את אלוהים ולא ידע מה פירוש הקול הזה. כשבא בפעם השלישית הבין עלי שאלוהים הוא שקורא לנער, והורה לו: לך לשכב, ואם יקרא לך שוב, אמור לו: דבר, אלוהים, כי עבדך שומע.
אלוהים בא, ניצב ליד שמואל וקרא לו בשמו פעמיים, ושמואל ענה כפי שהורה לו עלי. ואז נשמעה הנבואה. אלוהים עומד לעשות בישראל דבר שכל מי שישמע עליו יזדעזע: הוא יקיים את כל מה שאמר על בית עלי, מתחילתו ועד סופו, כי עלי ידע שבניו מקללים את אלוהים ולא גער בהם, ואין קורבן ומנחה שיכפרו על העוון הזה לעולם.
שמואל שכב עד הבוקר ופתח את דלתות המשכן כבכל יום, אבל פחד לספר לעלי מה ראה. עלי קרא לו וביקש שלא יסתיר ממנו דבר, ואף השביע אותו בקללה אם יעלים משהו. שמואל סיפר הכול. עלי קיבל את הדין: הוא אלוהים, אמר, ומה שטוב בעיניו יעשה. שמואל גדל, אלוהים היה עמו ולא הניח לדבר מדבריו ליפול ארצה, וכל ישראל, מדן ועד באר שבע, ידע שהוא נביא נאמן.
פרק ד' - הארון נלקח בשבי, בני עלי נהרגים ועלי מת
ישראל יצאו למלחמה בפלשתים וחנו באבן העזר, מול המחנה הפלשתי באפק. במערכה הראשונה הוכו ישראל ואיבדו כארבעת אלפים איש. זקני ישראל שאלו למה הכה אותם אלוהים, והחליטו להביא מהמשכן בשילה את ארון הברית, החפץ הקדוש ביותר בישראל, שעמד בקודש הקודשים וסימל את נוכחות אלוהים בתוך עמו: אם יהיה בקרבם, חשבו, יושיע אותם מידי האויב. הארון הובא למחנה, ואתו באו שני בני עלי, חופני ופינחס, וכל ישראל הריעו תרועה גדולה. הפלשתים נבהלו כששמעו שאלוהי ישראל בא למחנה, אותם האלוהים שהכו את מצרים בכל המכות, אבל הם חיזקו את לבם זה את זה: אם לא נילחם כגברים, נהיה עבדים לעברים.
הפלשתים ניצחו ניצחון מוחץ. ישראל ברחו איש לביתו, שלושים אלף חיילים נפלו, שני בני עלי מתו, וארון האלוהים עצמו נלקח בשבי. איש מבנימין רץ מן המערכה אל שילה, בגדיו קרועים ואדמה על ראשו כאבל, וסיפר את הבשורה בעיר, וכל העיר זעקה. עלי, בן תשעים ושמונה ועיוור, ישב על כיסאו בצד הדרך וחיכה בחרדה לשמוע מה עלה בגורל הארון. כששמע את קול הזעקה ביקש לדעת מה קרה, והאיש סיפר לו: ישראל ברחו, רבים נהרגו, שני בניך מתו, וארון האלוהים נלקח. מות הבנים ואפילו המפלה הגדולה לא הכריעו אותו, אבל ברגע שהוזכר הארון נפל עלי לאחור מן הכיסא, שבר את מפרקתו ומת, כי היה זקן וכבד גוף. ארבעים שנה שפט את ישראל.
כלתו של עלי, אשת פינחס, הייתה בהריון מתקדם. כששמעה שהארון נלקח ושחמיה ובעלה מתו, תקפו אותה צירי לידה פתאומיים והיא ילדה. הנשים שסביבה ניסו לעודד אותה שילדה בן, אבל היא לא ענתה ולא שמה לב. היא קראה לילד אי-כבוד, כלומר אין כבוד, כי הכבוד גלה מישראל עם לקיחת הארון ומות חמיה ובעלה, וגם היא מתה.
פרק ה' - הארון במקדש דגון והמגפה בערי פלשת
הפלשתים הביאו את הארון לאשדוד והציבו אותו במקדש דגון, אלוהיהם, לצד הפסל, כפי שנהגו מנצחים להציג שלל של אלוהי האויב. בבוקר מצאו את דגון מוטל על פניו ארצה לפני הארון. הם הקימו אותו בחזרה, אבל למחרת בבוקר שוב שכב דגון על פניו, והפעם ראשו ושתי כפות ידיו היו כרותים ומוטלים על המפתן, ורק גופו נשאר. מאז, מספר הכתוב, אין כוהני דגון דורכים על המפתן של מקדשו באשדוד.
ואלוהים הכה את אנשי אשדוד וסביבתה בטחורים, מכת מגפה כואבת ומשפילה. אנשי אשדוד הבינו שהארון הוא המקור לצרה ואמרו שארון אלוהי ישראל לא יישאר אצלם, כי ידו קשה עליהם ועל אלוהיהם. הם כינסו את חמשת סרני פלשתים, השליטים של חמש הערים הפלשתיות, ואלה החליטו להעביר את הארון לגת. גם בגת פרצה מהומה גדולה והאנשים מקטן ועד גדול הוכו בטחורים. הארון נשלח לעקרון, ואנשי עקרון זעקו שהביאו אליהם את הארון כדי להמית אותם ואת עמם. סרני פלשתים התכנסו שוב, והפעם הייתה המסקנה חד משמעית: לשלח את ארון אלוהי ישראל בחזרה למקומו, לפני שיהרוג את כולם. העיר מלאה מהומת מות, מי שלא מת היה חולה, וזעקת העיר עלתה השמימה.
פרק ו' - הפלשתים משיבים את הארון לבית שמש
הארון היה בשדה פלשתים שבעה חודשים. הפלשתים פנו אל כוהניהם וקוסמיהם ושאלו איך לשלוח אותו הביתה. אל תשלחו אותו בידיים ריקות, ענו, אלא השיבו לאלוהי ישראל אשם, מנחת פיצוי על הפגיעה בכבודו, ואז תתרפאו ותדעו גם מדוע לא הסירה ידו מכם. האשם היה חמישה טחורים של זהב וחמישה עכברים של זהב, כמספר סרני פלשתים, צלמים של המגפה שפגעה בבני אדם ושל העכברים שהשחיתו את הארץ. אל תקשו את לבכם כמו שעשו המצרים ופרעה, אמרו הכוהנים, הרי בסוף נאלצו לשלח את ישראל בכל זאת.
הכוהנים הציעו גם מבחן. ישימו את הארון על עגלה חדשה שירתמו לה שתי פרות מיניקות שמעולם לא נשאו עול, ואת עגליהן ישאירו בבית. פרות כאלה אינן יודעות למשוך עגלה ומטבען ישובו אל עגליהן, ולכן אם ילכו מעצמן בדרך העולה לבית שמש, הסמוכה לגבול ישראל, יידעו שאלוהי ישראל הוא שהביא עליהם את הרעה. ואם לא, יהיה ברור שהכול היה מקרה. הפלשתים עשו כך, והפרות הלכו ישר בדרך לבית שמש, גועות אבל אינן סוטות ימינה ושמאלה, וסרני פלשתים הלכו אחריהן עד הגבול.
אנשי בית שמש קצרו חיטים בעמק, וכשראו את הארון שמחו מאוד. העגלה עצרה בשדה של איש בשם יהושע, ליד אבן גדולה. האנשים בקעו את עצי העגלה והעלו את הפרות עולה לאלוהים, והלוויים הורידו את הארון ואת הארגז עם כלי הזהב והניחו אותם על האבן. חמשת הסרנים ראו ושבו לעקרון. אבל אלוהים הכה גם באנשי בית שמש, שהתייחסו אל הארון בקלות ראש והסתכלו בו, ורבים מתו. העם התאבל ושאל מי יכול לעמוד לפני האלוהים הקדוש הזה, ואל מי יעלה מאתנו. הם שלחו שליחים אל יושבי קריית יערים: הפלשתים השיבו את הארון, בואו והעלו אותו אליכם.
פרק ז' - שמואל מחזיר את העם לאלוהים ומנצח את הפלשתים
אנשי קריית יערים העלו את הארון אל בית אבינדב בגבעה, והקדישו את בנו אלעזר לשמור עליו. שם נותר הארון שנים רבות, עשרים שנה, וכל בית ישראל נהה אחרי אלוהים. שמואל פנה אל העם: אם אתם שבים אל אלוהים בכל לבבכם, הסירו מקרבכם את אלוהי הנכר ואת פסלי העשתורת ועבדו אותו לבדו, והוא יציל אתכם מידי הפלשתים. ישראל הסירו את הבעלים ואת העשתורת, האלילים הכנעניים שעבדו, ועבדו את אלוהים לבדו.
שמואל קיבץ את כל ישראל למצפה כדי להתפלל בעדם. הם שאבו מים ושפכו לפני אלוהים כסימן של וידוי ותשובה, צמו, והתוודו על חטאיהם, ושמואל שפט אותם שם. הפלשתים...
לקריאת הסיכום המלא הורד/י את הסיכום באמצעות הטופס לעיל^
