סיכום ספר ויקרא
תוכן עניינים
פרק א' - קורבן העולה 2
פרק ב' - קורבן המנחה 2
פרק ג' - קורבן השלמים ואיסור החלב והדם 3
פרק ד' - קורבן החטאת על חטא בשגגה 4
פרק ה' - חטאות על אשמות מיוחדות וקורבן האשם 4
פרק ו' - הוראות לכוהנים: העולה, המנחה והחטאת 5
פרק ז' - הוראות לכוהנים: האשם והשלמים, וחלקם של הכוהנים 6
פרק ח' - משה מקדש את אהרון ובניו לכהונה 7
פרק ט' - היום השמיני: אהרון מקריב בפעם הראשונה והאש יורדת מן השמים 8
פרק י' - מות נדב ואביהוא 9
פרק י"א - מה מותר לאכול ומה אסור 10
פרק י"ב - טהרת האישה היולדת 11
פרק י"ג - נגעי הצרעת בעור, בראש ובבגד 11
פרק י"ד - טהרת המצורע וצרעת הבתים 12
פרק ט"ו - טומאת הזב, הזבה והנידה 13
פרק ט"ז - יום הכיפורים 14
פרק י"ז - איסור שחיטה מחוץ למשכן ואיסור הדם 15
פרק י"ח - איסורי העריות 16
פרק י"ט - קדושים תהיו: חוקים לחיי יום יום 17
פרק כ' - העונשים על העריות ועל עבודת המולך 18
פרק כ"א - קדושת הכוהנים 19
פרק כ"ב - טהרת הכוהנים האוכלים מן הקודשים ושלמות הקורבנות 20
פרק כ"ג - לוח המועדים 20
פרק כ"ד - המנורה ולחם הפנים, ומעשה המקלל 22
פרק כ"ה - שנת השמיטה ושנת היובל 22
פרק כ"ו - הברכה והקללה 24
פרק כ"ז - נדרים והקדשות: ערכי אדם, בהמה, בית ושדה 25
פרק א' - קורבן העולה
אחרי שהוקם המשכן במדבר, קרא אלוהים אל משה מתוך אוהל מועד ומסר לו את החוקים שעל פיהם יעבדו בו. הראשונים שבהם עסקו בקורבנות, מפני שהמשכן הוקם קודם כול כדי שיוכלו להקריב בו, ומי שרצה להתקרב אל אלוהים היה צריך לדעת איך עושים את זה כראוי. אלוהים אמר למשה שידבר אל בני ישראל ויסביר להם מה עושה אדם שרוצה להביא קורבן מן הבהמה, מן הבקר או מן הצאן.
הקורבן הראשון שתואר היה העולה, קורבן שנשרף כולו על המזבח ולא נותר ממנו דבר לאדם, לא למקריב ולא לכוהן. מכאן שמו: הוא עולה כליל באש. מי שהביא עולה מן הבקר היה צריך להביא זכר שלם, בלי פגם בגופו, אל פתח אוהל מועד. הוא סמך את ידו על ראש הבהמה, כאות שהקורבן בא במקומו ומכפר עליו, ושחט אותה. הכוהנים, בניו של אהרון, אספו את הדם וזרקו אותו על המזבח מכל צדדיו, ואילו המקריב הפשיט את העור וחתך את הבהמה לנתחים. הכוהנים הציתו אש על המזבח, סידרו עליה עצים, ועליהם את הנתחים, את הראש ואת החלב. את הקרביים ואת הרגליים רחצו במים, ואז העלה הכוהן את הכול באש, ובלשון המקרא היה זה קורבן שריחו מתקבל לרצון לפני אלוהים.
אותם כללים חלו על עולה מן הצאן, כבש או עז, גם היא זכר שלם, אלא ששחטו אותה בצדו הצפוני של המזבח. גם מי שידו לא השיגה בהמה יכול היה להביא עולה: תור או גוזל יונה. הכוהן מלק את ראשו של העוף בציפורנו, הקטיר את הראש על המזבח וסחט את הדם אל קיר המזבח, הסיר את הזפק עם מה שבתוכו והשליך אותו אל מקום הדשן שבצד המזבח, ואת גוף העוף שסע בכנפיו בלי להפריד אותן, והעלה אותו באש. כך נהפך גם קורבן קטן ועני לעולה שלמה.
פרק ב' - קורבן המנחה
קורבן נוסף שאדם רשאי להביא מרצונו הוא המנחה, קורבן שאינו מן החי אלא מן הדגן. מי שהביא מנחה פשוטה הביא סולת, קמח חיטה דק ומשובח, יצק עליה שמן והניח עליה לבונה, שרף ריחני שנשרף על האש. הכוהן לקח מן הסולת והשמן מלוא הקומץ של ידו, יחד עם כל הלבונה, והקטיר את זה על המזבח. החלק הזה נקרא האזכרה, מפני שהוא עולה באש כזיכרון לפני אלוהים, וכל השאר ניתן לאהרון ולבניו. המנחה נחשבה קודש קודשים, ולכן רק הכוהנים רשאים היו לאכול ממנה, ורק במקום קדוש.
אפשר היה להביא מנחה גם אפויה, בכמה אופנים: חלות או רקיקים שנאפו בתנור, מנחה שנעשתה על מחבת ונפרסה לפרוסות שעליהן יצקו שמן, או מנחה שנעשתה במרחשת, סיר עמוק. בכל האופנים האלה היה הבצק מעורב בשמן, ובכל אופן שהביאו אותה, הביא אותה בעליה אל הכוהן, הכוהן הגיש אותה אל המזבח, הפריד ממנה את האזכרה והקטיר אותה, והשאר היה לכוהנים.
על כל המנחות חלו שלושה כללים. שום מנחה לא תיעשה חמץ, ושום שאור ושום דבש לא יעלו על המזבח באש. חמץ ודבש מותר היה להביא כקורבן ראשית, ביכורי התוצרת, אבל לא להקטיר אותם על המזבח. ולעומת זאת, כל מנחה וכל קורבן חייבים במלח, שלא ייעדר לעולם, והמלח הזה נקרא מלח הברית של אלוהים, סימן לקשר קיים שאינו מתקלקל. ולבסוף, מנחת הביכורים מן הקציר החדש הובאה בצורת גרעינים טריים שנקלו באש ונגרסו, ועליהם שמן ולבונה, ואף מהם הקטיר הכוהן את חלק האזכרה.
פרק ג' - קורבן השלמים ואיסור החלב והדם
הקורבן השלישי מרצון הוא זבח השלמים, קורבן שבשרו נאכל ברובו על ידי מי שהביא אותו, וגם המזבח, גם הכוהנים וגם הבעלים מקבלים בו את חלקם. מי שהביא שלמים מן הבקר יכול היה להביא זכר או נקבה, ובלבד שתהיה בהמה שלמה בלי פגם. הוא סמך את ידו על ראשה ושחט אותה בפתח אוהל מועד, והכוהנים זרקו את דמה על המזבח מכל צדדיו. אבל בשונה מן העולה, לא כל הבהמה הועלתה באש אלא רק חלקים מסוימים: החלב המכסה את הקרביים וכל החלב שעליהם, שתי הכליות עם החלב שעליהן, ויותרת הכבד, החלק הבולט מן הכבד. את כל אלה הקטירו הכוהנים על המזבח, מעל העולה שכבר הייתה שם.
כך גם בשלמים מן הצאן. מי שהביא כבש הקריב באותו אופן, ובנוסף על החלבים הפנימיים הקטיר גם את האליה, הזנב השמן של הכבש, שהוסר במקום החיבור שלו לעמוד השדרה. ומי שהביא עז הקטיר את החלבים הפנימיים ואת הכליות ויותרת הכבד. בכל המקרים האלה נקרא החלק העולה באש לחם, מזון שעולה לאלוהים. והפרק מסיים בכלל שחל לא רק על המזבח אלא על כל חיי בני ישראל, בכל מקום שיגורו בו ולדורות: את החלב ואת הדם אסור לאכול. כל החלב שייך לאלוהים, ולכן הוא עולה למזבח ולא לפה של האדם.
פרק ד' - קורבן החטאת על חטא בשגגה
עד כאן עסקו החוקים בקורבנות שאדם מביא מרצונו. עכשיו עברו לקורבנות שאדם חייב בהם מפני שחטא. החטאת היא הקורבן שמביא מי שעבר בשגגה, בלי כוונה ובלי לדעת, על אחד מן האיסורים של אלוהים, ואחר כך התבררה לו טעותו. החוק הבחין בין ארבעה חוטאים אפשריים, מפני שמעמדו של החוטא קובע את גודל הקורבן ואת אופן ההקרבה. ככל שהאדם נושא באחריות רבה יותר, כך חטאו חמור יותר, והכפרה עליו מגיעה עמוק יותר לתוך המשכן.
אם חטא הכוהן הגדול, הכוהן המשוח בשמן, שהציבור כולו נסמך עליו, אשמתו מכתימה גם את העם. הוא מביא פר צעיר, סומך את ידו על ראשו ושוחט אותו, ואז נכנס עם דמו אל תוך אוהל מועד, טובל את אצבעו בדם ומזה ממנו שבע פעמים לפני הפרוכת המבדילה את קודש הקודשים, מורח מן הדם על קרנות מזבח הקטורת שבתוך האוהל, ואת שאר הדם שופך אל יסוד מזבח העולה שבחוץ. את החלבים מקטיר על המזבח כבקורבן השלמים, ואת כל השאר, העור והבשר והקרביים, מוציאים אל מחוץ למחנה ושורפים במקום טהור, במקום שאליו שופכים את הדשן. אותו דין חל כשכל עדת ישראל שגתה יחד, כשדבר נעלם מעיני הקהל ועשו מה שאסור ואחר כך התגלה החטא: הציבור מביא פר, זקני העדה סומכים עליו את ידיהם בשם כולם, והכוהן הגדול עושה בדמו בדיוק כמו בפר שלו, מזה בפנים, שופך בחוץ ושורף את הגוף מחוץ למחנה. כך מכפר הכוהן על העם, ונסלח להם.
אם חטא נשיא, מנהיג בעם, הוא מביא שעיר עזים זכר, ודמו אינו נכנס אל האוהל: הכוהן מורח ממנו על קרנות מזבח העולה שבחוץ ושופך את השאר אל יסודו, ומקטיר את החלבים. ואם חטא אדם רגיל מעם הארץ, הוא מביא שעירת עזים נקבה, או כבשה אם ירצה, והכוהן נוהג בדמה כבדם קורבן הנשיא. בכל אחד מן המקרים נחתמת ההקרבה באותן מילים: הכוהן מכפר עליו, ונסלח לו.
פרק ה' - חטאות על אשמות מיוחדות וקורבן האשם
הפרק פותח בכמה מקרים שבהם אדם חייב חטאת אף שאינם עברה רגילה בשגגה. הראשון: מי ששמע אדם משביע אותו להעיד או קול של השבעה בבית דין, והוא ראה או ידע דבר ושתק ולא הגיד. השני והשלישי: מי שנגע בדבר טמא, בנבלת חיה או בהמה או שרץ, או בטומאה של אדם, והדבר נעלם ממנו עד שנזכר. הרביעי: מי שנשבע בפיו בקלות דעת לעשות דבר או לא לעשותו ושכח את שבועתו ולא קיים אותה. בכל אלה, כשמתגלה לו שאשם, הוא מתוודה על חטאו ומביא כבשה או שעירה לחטאת. אבל החוק דאג גם לעני: מי שידו לא משיגה בהמה מביא שתי תורים או שני גוזלי יונה, האחד לחטאת והשני לעולה, והכוהן מולק את ראש הראשון, מזה מדמו על קיר המזבח וסוחט את השאר אל יסודו. ומי שאפילו לזה אין לו מביא עשירית האיפה סולת, בלי שמן ובלי לבונה, מפני שאינה מנחה של רצון אלא חטאת, והכוהן קומץ ממנה ומקטיר, והשאר שלו. כך לא נותר אדם בישראל שאינו יכול לכפר על חטאו.
אחר כך הציג החוק קורבן מסוג חדש, האשם, קורבן של איל שמביא מי שפגע ברכוש, בין של הקודש ובין של חברו. מי שמעל בשגגה בקודשי אלוהים, שנהנה למשל מדבר שהוקדש למשכן, מביא איל שלם שערכו נקבע בכסף, ובנוסף משלם את מה שלקח מן הקודש ומוסיף עליו חמישית, ונותן את זה לכוהן. גם מי שמסופק אם חטא באחד מאיסורי אלוהים, ואינו יודע בוודאות, מביא איל לאשם, והכוהן מכפר על שגגתו שלא ידע עליה.
והאשם השלישי הוא על חטא כלפי אדם שהוא גם חטא כלפי אלוהים. מי שהכחיש פיקדון שהופקד אצלו, או הלוואה, או גזל או עשק את חברו, או מצא אבדה והכחיש שמצא אותה, ועוד נשבע על זה לשקר, מעל באלוהים, מפני שהשתמש בשמו כדי להונות אדם. כשהוא מכיר באשמתו הוא משיב את מה שלקח, הגזלה או הפיקדון או האבדה, ומוסיף לבעלים חמישית, ואת זה עושה ביום שהוא מתוודה. ורק אחרי שהשיב לאדם את שלו הוא מביא איל לאשם לאלוהים, והכוהן מכפר עליו ונסלח לו. הסדר הזה הוא עצם הרעיון: אין כפרה מן השמים בלי השבה לאדם שנפגע.
פרק ו' - הוראות לכוהנים: העולה, המנחה והחטאת
אחרי שתיאר החוק את הקורבנות מצד האדם המביא אותם, חזר ותיאר אותם מצד הכוהנים העובדים במזבח, מה הם עושים בהם ומה מגיע להם מתוכם. אלוהים אמר למשה לצוות את אהרון ובניו. העולה בוערת על המזבח כל הלילה עד הבוקר, ובבוקר לובש הכוהן בגדי בד, כותונת ומכנסיים, ומרים את הדשן שהותירה האש ומניח אותו ליד המזבח. אחר כך מחליף את בגדיו לבגדים אחרים ומוציא את הדשן אל מחוץ למחנה, אל מקום טהור, כדי שלא יבצע את העבודה הפחותה בבגדי השרת. בכל בוקר מוסיף הכוהן עצים, מסדר עליהם את העולה ומקטיר את חלבי השלמים. ואש המזבח אסור שתכבה לעולם: היא אש תמיד.
במנחה מרים הכוהן את הקומץ מן הסולת והשמן יחד עם כל הלבונה ומקטיר אותו, ואת הנותר אוכלים אהרון ובניו כמצות, בלי חמץ, במקום קדוש, בחצר אוהל מועד. זהו החלק שאלוהים נתן לכוהנים מתוך הקורבנות שלו, חוק לדורות, וכל זכר במשפחת הכוהנים רשאי לאכול ממנו. בנוסף נקבעה מנחה מיוחדת של הכוהן הגדול: ביום שהוא נמשח לתפקידו, ומאז בכל יום, הוא מביא עשירית האיפה סולת, חציה בבוקר וחציה בערב, מטוגנת בשמן על מחבת ופרוסה לפרוסות, והיא נשרפת כליל על המזבח. שום דבר ממנה אינו נאכל, וכך דין כל מנחה שמביא כוהן בעצמו: אין הוא יכול להיות גם המקריב וגם האוכל.
את החטאת שוחטים במקום שבו שוחטים את העולה, והיא קודש קודשים. הכוהן שמקריב אותה אוכל אותה בחצר אוהל מועד, וכל זכר במשפחת הכוהנים רשאי לאכול ממנה. קדושתה כה גדולה שהיא עוברת למה שנוגע בה: בגד שניתז עליו מדמה יכובס במקום קדוש, כלי חרס שבישלו בה אותו יישבר, מפני שהחרס סופג ואינו נפלט, וכלי נחושת ימורק וישוטף במים. אבל חטאת שדמה הוכנס אל תוך אוהל מועד, כמו חטאת הכוהן הגדול או חטאת הציבור, אינה נאכלת כלל אלא נשרפת באש.
פרק ז' - הוראות לכוהנים: האשם והשלמים, וחלקם של הכוהנים
את האשם שוחטים במקום שבו שוחטים את העולה, זורקים את דמו על המזבח מכל צדדיו ומקטירים את החלבים, האליה והכליות ויותרת הכבד, וכל זכר במשפחת הכוהנים אוכל את בשרו במקום קדוש. דין האשם ודין החטאת אחד הוא: הבשר שייך לכוהן המכפר. כך גם נקבע מה מקבל הכוהן משאר הקורבנות. עורה של העולה שייך לכוהן שהקריב אותה, המנחות האפויות שייכות לכוהן שהקריב אותן, והמנחות הלא אפויות מתחלקות בין כל...
לקריאת הסיכום המלא הורד/י את הסיכום באמצעות הטופס לעיל^
