מרוע לחולי: תפקידה של האתנו-פסיכולוגיה בעיצוב ההיררכיות האתניות בישראל
Mizrachi, 2004
המאמר בא להראות כיצד מדע הפסיכולוגיה סיפק תשתית מדעית, עליה התבססו שליטה וכפיפות אתנית בישראל. בא להראות כיצד השיח האתנו-פסיכולוגי השתנה במשך השנים; אותו שיח סיפק בעבר קישור ישיר בין נחשלות אתנית לבין לקות פסיכולוגית של היהודי המזרחי. לאור שינויים פוליטיים וחברתיים, במודל העדכני יותר של השיח, אותו קשר הושתק - וה"מוח הלקוי" של המזרחי נותק משורשיו האתניים, אך עדיין מיוחס לאותה אוכלוסייה. שתי הצורות הללו התמקדו ב"צרכים המיוחדים" וב"לקות הפסיכולוגית המולדת" של המזרחים, תוך ערפול תפקידם של כוחות חברתיים ופוליטיים, בעיצובם של הפערים החברתיים בחברה הישראלית, וחיזוק השיח ההגמוני של טיפוח. אותו שיח סיפק נגטיב של הישראלי היהודי המודרני ממוצא אשכנזי, ההולך אחר המודלים של התרבות המערבית, של שליטה עצמית כמדד אוניברסאלי של בריאות וקדמה.
המדע שיחק תפקיד חשוב בעיצוב התפיסות המודרניות של הבדלים אנושיים. מדע הפסיכולוגיה במיוחד השפיע על עיצוב אתניות, גזע, מגדר וקטגוריות אחרות. המאמר חוקר את הדרכים בהן מדע הפסיכולוגיה תיחם גבולות אתניים באוכלוסייה היהודית בישראל- על ידי כך שסיפק בסיס מדעי להמשגת יכולות מנטליות לאורך קווים אתניים. אתנופסיכולוגיה מוגדרת כמערכת גישות פסיכולוגיות, המהוות תשתית והיגיון, בו תכונות תרבותיות נתפסות כקוגניטיביות, רגשיות, התנהגותיות ומבניות של האינדיבידואל. אלה מנותקות מהקונטקסט החברתי, כלכלי, תרבותי ופוליטי שלהן. האינדיבידואל נתפס כישות מנטלית אוטונומית יחסית. ה"עצמי" מחולק למספר תחומים: 'פועל' (התנהגותי) 'מרגיש' (רגשי) 'חושב' (קוגניטיבי) ו'ישות' (אישיות), אשר מייעדות אזורים שונים לניטור ושליטה חברתיים.
נסים מציע, שצורה ייחודית של אתנופסיכולוגיה (מוסדית) מכוונת לניהול אוכלוסיה, היא נמצאת בתכניות שיקום בצבא, בתי ספר ועוד. האידיאות האלה מוטבעות במערכת האמונות החברתית, מתורגמות ל"חכמה עממית", ובאות לידי ביטוי על ידי סוכנים חברתיים. אמונות תרבותיות על היררכיות אתניות, מונחות על ידי תכנית אב פסיכולוגית - שנחשבת לסמכות המדעית האולטימטיבית.
המחקר הוא על תכנית ספציפית בצה"ל (נערי רפול/מקא"ם), שמטרתה לחברת מחדש (desocialise and resocialise) חיילים שאינם מתאימים (בעיקר ממוצא מזרחי). התכנית מבוססת על ספרות אתנופסיכולוגית ראשונית ומשנית; במודל המוקדם יותר 'תרבות' תפקדה כ'מוּלדת', ולכן הבדלים תרבותיים בין מזרחים לאשכנזים סיפקו "מדד מדעי" ששימש לסיווג יכולות מנטליות. במודל המאוחר יותר, התחום הפסיכולוגי מייצג את מה שמוּלד, ולקויות פסיכולוגיות דומות, שיוחסו לנחשלות תרבותית בעבר, נותקו משורשיהן התרבותיים- אך עדיין מיוחסות לאותה אוכלוסייה אתנית.
תפיסתו של אטיין בליבר על ניאו-גזענות מספקת רקע להקשר הישראלי, הוא מעלה את העניין של 'גזענות ללא גזע'- אשר מתייחסת להבדלים תרבותיים שלא ניתן להתגבר עליהם, ולא לתורשתיות ביולוגית. במקרה הישראלי, התרבות מספקת את ההיגיון להפרדה אתנית, ואילו הביולוגיה נחשבת לבסיס המוצא הקדום המשותף, כחלק מהנרטיב הציוני. תפקיד זה של זהות ביולוגית קולקטיבית הוא נפרד מצורות חדשות של ניאו גזענות (כזו של בליבר), אך יכול להרחיב את התפיסה של 'גזענות ללא גזע' ע"י הדגמה של צורות חדשות של גזענות, שמתקיימות גם כאשר הביולוגיה אינה מושתקת ואף מודגשת.
הצורות המוקדמות של האתנופסיכולוגיה הישראלית התבססו בעיקר על עבודתו של קארל פרנקנשטיין. ייצוגים תרבותיים נתפסו כמערכת קבועה של סימנים, הנמצאים על סולם היררכיה אבולוציונית ביולוגית. הנחשלות התרבותית של המזרחי הייתה קשורה ישירות ל'לקות הפסיכולוגית' שלו, שיש לשנותה. בצורותיה המאוחרות יותר, בשנות ה-90, נעלמו הסימנים האתניים מהשיח ונותרה הלקות המדוברת, מנותקת משורשיה. בהתאם לרעיון של בליבר, ניתן לקרוא לתכנית 'שיקום אתני ללא אתניות'. יש לראות תהליך זה לאור השינוי שחל בשיח, שנגלה ע"י שינויים בדיונים הציבוריים הקריטיים על 'הנושא המזרחי'; בשנות ה-50 וה-60 השיח סבב סביב 'כור ההיתוך'- הבעיה המזרחית נתפסה כבעיה של ה'לא מתאימים'. המעבר הבא, בשנות ה-70 וה-80 אופיין על ידי גישות שונות (ניאו-מרקסיזם, פלורליזם וקונסטרוקטיביזם) ובראייה של המזרחי כ'אחר' הנמצא בשוליים. לבסוף, בשנות ה-90 הקונפליקט הערבי-ישראלי היה למרכז השיח, והנושא המזרחי הושתק.
כפי שנראה בהמשך, שיח ה'תרבות'/'טיפוח' משנה את קווי המתאר בשנות ה-90 מהקשר הבוטה של פרנקנשטיין בין אתניות לפסיכולוגיה- לצורתו החדשה, הנמצאת בשימוש בצה"ל. בשני המקרים, מה שנתן לשיח הטיפוח לגיטימציה ציבורית נכבדת- הייתה האמונה בהגיון מדעי ובקדמה חברתית. התרבות המערבית הפכה עצמה לתרבות-על, על ידי אמונה עמוקה שהגיון מדעי מספק את בסיס האמת המוחלט, הבלעדי והאוניברסאלי, מעבר למערכות אמונה פרטיקולאריות. תיאורטיקנים ואנשי מקצוע הצליחו להימנע מ'זיהום' המדע על ידי קונוטציה פוליטית. אתנופסיכולוגיה, בשתי צורותיה, סיפקה את ההיגיון ליישום טכניקות שמסווגות בני אדם, מחשבות את יכולותיהם והתנהגותם ומנהלות רישום של מעלותיהם וחסרונותיהם. (הצורה הראשונה היא של פרנקנשטיין עם הקשר הישיר בין התרבות ללקות הפסיכולוגית, והשנייה היא הלקות נטולת התרבות, כביכול). ה'מוח היהודי המערבי הראוי' היה נתון לרעיונות של קדמה והיגיון מדעי; הקדמה מספקת קו דמיוני אוניברסאלי של התקדמות אנושית, והמדע הוא אתר ה'אמת' דרכו ניתן למדוד את הקדמה. שיח הטיפוח, במבט ראשוני, אינו מניח עליונות של קבוצות מסוימות ביחס לאחרות. יתרה מכך, בתהליכים של מדיקליזציה, הדימויים של ההגמוניה והשוליים הפכו ל'מדד מדעי אובייקטיבי' באמצעותו מוערכות יכולות מנטליות 'בריאות' ו'לקויות'.
המודלים האתנו פסיכולוגים שנכפו על האוכלוסייה המזרחית בישראל, שכפלו את המודל של 'מבוגר פרוטסטנטי צפון אירופאי', שהיווה את הסטנדרט לנורמליות מנטלית ותפקודית. ערכים כמו 'שליטה עצמית', 'עקביות' ו'צייתנות' נראים כערכים מארגנים עבור מדדים של תפקוד אנושי 'נורמלי' ו'ראוי'. כך תכונות תרבותיות שנתפסות כ'הפרעות' פסיכולוגיות, הפכו את השיח הציוני האשכנזי ההגמוני ל'טבעי', 'בריא', ולכן צודק. במעבר מ-badness ל-sickness ה"אחרוּת" של האוכלוסייה המזרחית, התנגשותה עם האג'נדה הציונית ההגמונית והתנגדויותיה, הפכו לסימפטומים פסיכולוגיים, שמשמשים נגטיב לתרבות ההגמונית כמדד לבריאות.
עלייתו של שיח הטיפוח
ההגדרה העצמית של ישראל בקונטקסט של המזרח התיכון הייתה מבוססת על האתוס של "מעטים מול רבים", שמבטא את 'ההבדל האיכותי': מדינה קטנה מוקפת באינספור אויבים המאיימים על עצם קיומה, מביסה אותם כנגד כל הסיכויים ע"י שימוש ב'כוח המוח'. דאגה מרכזית במדינה היא הבעיה הדמוגרפית, החל משנותיה הראשונות ועד היום. ההגירה המאסיבית של יהודים ממדינות ערב הייתה בכדי למלא...
לקריאת הסיכום המלא הורד/י את הסיכום באמצעות הטופס לעיל^
