מהמהדורה הראשונה של ה-DSM לשלישית; קולות של 'עצמי', שליטה והאחר: קריאה תרבותית קונסטרוקטיבית של שיטת הסיווג הפסיכיאטרית האמריקאית

סיכום בעברית בהיקף 8553 מילים, של המאמר:

Gaines, A. D. (1992). From DSM-I to III-R; Voices of self, mastery and the other: A cultural constructivist reading of U.S. psychiatric classification. Social Science and Medicine, 35(1), 3-24.

להורדת הסיכום
הזן פרטים » הזן פרטי תשלום » קבל את הסיכום במייל

מחיר הסיכום: 42 ₪


זוהי כתובת הדוא"ל אליה יישלח הסיכום, הקפד להזין כתובת תקינה


אופציונלי. השם שיופיע על החשבונית


מהמהדורה הראשונה של ה-DSM לשלישית; קולות של 'עצמי', שליטה והאחר: קריאה תרבותית קונסטרוקטיבית של שיטת הסיווג הפסיכיאטרית האמריקאית
Gaines, 1992

התהליך המתמשך של סיווג מחלות הנפש בענף הפסיכיאטריה בארצות הברית מתיימר לשקף ידע פרופסיונאלי מתקדם על הפרעות (נפשיות) אלה. נכון להיום, "האגודה לבריאות הנפש האמריקאית" פיתחה ארבעה סטנדרטים של סיווג, (או נוזולוגיה – ענף ברפואה העוסק בסיווג מחלות), המקובצים ב"מדריכים אבחוניים וסטטיסטיים" ) DSM- Diagnostic and Statistical Manuals). DSM-I, הראשון, הופיע ב-1952 והאחרון DSM-III-R , הופיע ב-1987.
מאמר זה מציג פרספקטיבה קונסטרוקטיביסטית תרבותית שמטרתה לפרק את שיטת סיווג המחלות הזו ואת תהליך הסיווג עצמו. הנחות קונסטרוקטיביסטיות, שמדגישות תרבות, היסטוריה, משמעות והטבע ההבנייתי של תופעה רפואית, משמשות כמסגרת לניתוחים אלה.
המאמר יראה שסיווג פסיכיאטרי פרופסיונאלי מבטא הנחת יסוד של פסיכולוגיה תרבותית שמקיפה ארבעה תחומים פנומנולוגיים (תופעות כפי שהתודעה מתנסה בהן), ואחת משלוש תפיסות מערביות לגבי האדם. הסיווגים מסתברים כחקירות של אטיולוגיות (חקר הגורמים למחלות) בעלי משמעות תרבותית (חיפוש הגורמים בתרבות), שמסבירים את העדר 'השליטה העצמית', היבט אתנו-פסיכולוגי (שמקורו בתרבות) של העצמי האידיאלי. שיקול נקודות היתרון של קולות העולים מן הסיווג מצביע על כך שהעצמי האידיאלי הוא שילוב של מגדר (גבר), אתני (גרמני פרוטסטנטי) וגיל ספציפי (מבוגר).
המהות העצמית האתנית, וזו של ה'אחר', מאמינים שהיא מהות ביולוגית, והיא עצמה נתפסת כטבעית ומעל לכל היבט תרבותי או דעה קדומה. כתוצאה מכך, האתנו-פסיכולוגיה נבנית כגורם ביולוגי את ההבדלים האמיתיים והמדומיינים במגדר, גיל או כל הבדל תרבותי אחר. המהותנות הביולוגית המפלה הזו פועלת ליצור ולשמר הערכה עצמית באמצעות דיפרנציאציה (בידול) רדיקלית של 'עצמי' מאלה המיוצגים על ידי אחרים.
מאמר זה מאמץ פרספקטיבה קונסטרוקטיביסטית תרבותית שנועדה לפרק היבט של ביו-רפואה מערבית, סיווגים פסיכיאטריים או של הפרעות נפשיות בארצות הברית. במונחים קונסטרוקטיביסטיים (הבנייתיים), פירוק מתייחס לתהליך קריסתן של מסגרות סוציו-תרבותיות לתוך האלמנטים המרכיבים של משמעותן התרבותית שהובנתה בתהליך היסטורי.
גישה זו, של סיווג פסיכיאטרי חושפת פסיכולוגיה תרבותית גנרטיבית, שמייצרת 'צאצאים' חדשים (הכוונה שזה לא מולד אלא מיוצר בהתפתחות הדרגתית), המונחת ביסוד אתנו-פסיכולוגי.
הניתוח מראה שיוזמת סיווג המחלות היא שיח שמגלם בתוכו ומבטא את התפיסות המרכזיות של האתנו-פסיכולוגיה.
המאמר מראה שהסיווגים הפסיכיאטריים הפרופסיונאליים של ה-DSM, הם חלקים בתהליכי יצירה מחודשת, יסודית, תרבותית והיסטורית שבאמצעותם 'עצמיים' אתניים מערביים אומרים משהו למען ועל עצמם ועל אחרים.
מטרת המאמר היא לספק מספיק חומר על מנת לשכנע את הקורא לגבי סגולותיה של גישה קונסטרוקטיבית תרבותית לגבי ידע פסיכיאטרי ולחקירת היבטים אתנו-פסיכולוגיים שיחשפו בעקבותיה. בנוסף, המחקר הנוכחי יראה את ההגבלות השונות של פרספקטיבות 'קריטיות' באנתרופולוגיה הרפואית. מרכיבי ההשקפות הללו מתייחסים לידע הפרופסיונאלי המערבי רפואי והפסיכיאטרי כאידיאולוגיה הומוגנית, תרבותית ואליטיסטית המיוצרת על ידי כוחות כלכליים אזוריים או גלובליים.
קלסיפיקציה של מחלות מציגה ידע רפואי עכשווי של ישויות פתולוגיות בעיסוק פרופסיונאלי (מקצועי). נוזולוגיה (סיווג המחלות) מצביעה גם על העמדה הנוכחית של הידע הפרופסיונאלי על ידי הצגת היחסים שהיא מאמינה שקיימים בקרב הפרעות שונות. היוזמה הנוזולוגית מובילה לפעילות קלינית ומחקרית רחבה יותר. הפירות של יוזמות אלה הן בתורן משתקפות בנוזולוגיות חדשות. על פי הביו-רפואה והפסיכיאטריה שלה, מחלות הן בהיקפן הרחב, אם לא באופן בלעדי, ביולוגיות בטבען. מדע רפואי מניח יותר מזה, שהביולוגי הוא גם אוניברסאלי.
הפסיכיאטריה המקצועית האמריקאית, ענף מתמחה באתנו-רפואה המקצועית, הפכה בנוזולוגיה לשיטתית את ההבנה לגבי סוג של מצבים הידועים כ'חולי נפשית', 'הפרעות נפשיות' או 'מחלות נפש'. הפרופסיה הרפואית מתייחסת למחלות אלה כנפרדות ממצבים גופניים אחרים שמטופלות על ידי מומחים אחרים. המערכות שממיינות הפרעות נפשיות נקראות DSM – Diagnostic and Statistical Manuals.

יתרה מכך, ה-APA (American Psychiatric Association) פיתח 4 נוזולוגיות לארצות הברית. בעוד שכל הורסיות של ה-DSM פותחו תחת חסות ה-APA, קבוצות מקצועיות אחרות פיתחו נוזולוגיות מוקדם יותר. אלה משדה בריאות הנפש מכנות את הסיווגים DSM-I (1952), DSM-II (1968), DSM-III (1980) ו-DSM-III-R (1987).
הפסיכיאטריה, ובייחוד הפסיכיאטריה הביולוגית, מניחה שה'מחלות', ה'הפרעות' הנפשיות (mind) קודם מתגלות במציאות. לכן נוזולוגים עוסקים תחילה בתיאור מלא שלהן. לבסוף הנוזולוגים מסווגים אותן ומציגים את תוצאותיהן לקהל המקצועי. די בולט שהקריטריון לסיווג משתנה לאורך הזמן. עד היום לא ממש ברור מה הנוזולוגיה ממיינת, הדו"חות נעדרים הסבר ממשי לכך.
"פסיכיאטריה מגדירה הפרעות נפשיות, דפוסים או תסמינים פסיכולוגיים או התנהגותיים משמעותיים קליניים". כלומר, מה שעושה את זה "משמעותי קליני" הוא שהפסיכיאטריה מטפלת בהפרעות נפשיות והפרעות נפשיות מטופלות על ידי הפסיכיאטריה. מומחים מזהים שמחלות אינן מופרדות, הן גם לא מציגות סימפטומים מיוחדים או מורכבויות סימפטומיות. למשל, לסכיזופרניה, שנחשבת אולי כאחת החמורות בהפרעות הנפשיות, אין שום סימפטומים ייחודיים.
במקום אי בהירות זו, סיווגים פסיכיאטריים ממשיכים לשרת כבסיס לפעולות מקצועיות חברתיות כמו דיאגנוזה ועבודה קלינית אחרת, תרפיה, אדמיניסטרציה ומחקר. הסיווגים גם מקלים על הקשרים בקרב מתמחים העוסקים בבסיסי העבודה המקצועית.
גיינס טוען שישויות נוזולוגיות ('הפרעות נפשיות') לא מתגלות (או לא התגלו), אלא נבנות תרבותית. הן מפיקות את קיומן מפרשנויות של א-נורמליות מוגדרת העולה בהקשרים רפואיים ולא רפואיים. אני מציע ש'מציאות קלינית' כפי שהתגלתה על ידי 'הניסיון' היא מלאכותית, וצומחת ממסגרות תרבותיות ספציפיות של ניסיון מובנה. ניסיונות מוגדרים כפתולוגיים בעצמם, נבנים וממוסגרים במונחים של אתנו פסיכולוגיה והתווייתו של הנורמלי.
ישויות (סימני הקיום המציאותי) פסיכיאטריות מחלתיות נוצרות מחוץ לתפיסות, שהן בו זמנית גם פרשנויות, של חווית ה'עצמי'. כפי שהראה דברוקס, האבחנה של הנורמלי מהלא נורמלי היא בעיית 'המפתח' של כל האתנו-פסיכיאטריה.
אתנו פסיכיאטריה קיימת הודות לכך שהיא קובעת את הגבול שלה בין הנורמליות ללא נורמליות, מנסחת ומנסחת מחדש, מפרידה את המקובל מהלא מקובל, המטורף מופרד מהשפוי.

הסטטוס הבעייתי של כל גרסאות ה-DSM מתבטא בעובדה שהנוזולוגיות לא מתקבלות באופן אוניברסאלי, אפילו לא בתוך ארצות הברית.
ההשקפה של גיינס טוענת שהשפה יוצרת את הנצפה (את מושא התבוננות), כפי שטוען פוקו, שפה של רפואת הנפש היא תמיד אמצעי לא מדויק להבעת תפיסות לא מודעות חשובות ותרבותיות. תפיסות אתנו-פסיכולוגיות הן אלה של ה'עצמי', האדם, ה'אחר', הקיום, הידע, הטבעי והלא טבעי, חלל וזמן ושל הנורמלי והלא נורמלי.
הנחות אלה ממיינות תפיסות ומעניקות להם הכרה של מציאותיות. הן יוצרות את האלמנטים של החשיבות.לכן ניסוח הנחות תרבותיות ייחודיות לא מודעות אתנו-פסיכולוגיות מצליח.
מאחר והרפואה המקצועית היא הרגילה, ופסיכיאטריה במיוחד, הן הבניות אנושיות. מאמר זה לא בא לפרק מומנטים של מציאויות תרבותיות אלה, הפרספקטיבה של גיינס מתמקדת בפירוק הקונסטרוקטיביזם התרבותי (ההבניה התרבותית). הפרספקטיבה מתכוונת להאיר "מבני מפתח רעיוניים" ואת העולם הבינלאומי שמייצר נוזולוגיות פסיכיאטריות אמריקאיות (מציאויות חברתיות אחרות). הטענה היא שההשפעה התרבותית על הסיווג היא בסיסית, מהותית, התפתחותית ומעצבת את התפיסות הרפואיות, זה לא גורם אקסוגני (שנובע ממקור חיצוני), לא בלעדי ולא מודחק.

נקודות מבט על סיווגים
חוקרים שבדקו את הסיוגים הצליחו להראות את האופי המשתנה של המסגרות והבסיסים שלאלה הפסיכיאטריים. מתוך הפסיכיאטריה עצמה, מומחים מייצגים שינוי בסיווגים באופן ליניארי, עם שיפור שעולה עם הזמן. לאחר מכן הסיווגים משתפרים ומתקדמים יותר.
הדובקים בעמדה הביולוגית מופיעים גם בביולוגיה וגם מחוצה לה. בעלי השקפה זו מניחים שישויות מחלתיות הן אמפיריות ואוניברסאליות. כשמופיעים הבדלים בנוזולוגיות ברשומות חוצות-תרבויות, הם טוענים שהמחלות שהתגלו רק במערב הן מחלות שהתעלמו מהן, או לא תייגו אותן, או שהן מתויגות אחרת בתרבויות אחרות. השמטות או טעויות אלה גורמות להבדלים טרמינולוגיים חוצי – תרבויות. זה המודל הדומיננטי בפסיכיאטריה של היום.
תיאורטיקנים של תיוג חברתי תומכים בהשקפה אחרת. הם טוענים שמחלות נפש הן תגים לסטייה בחברה. התגים מכוונים לפעולה רפואית של ענישה לאלה המסומנים כסוטים. הם סיפקו ראיה הן לעמדות אוניברסאליות והן ליחסיות. כלומר, חלק טוענים שמחלות נפש הן טבעיות, שהן תופעה שמתרחשת אוניברסאלית, בזמן שאחרים טוענים שהן יצירות מקומיות.
פרספקטיבות אבולוציוניסטיות – משמרות, הן ללא בסיס, אך עם סאבטקסט אירו-צנטרי (המרוכז באירופה), סיווג מערבי ופסיכולוגי יותר 'מפותח', וכתוצאה מכך, טיעון ההמשך הוא שסיווג מערבי שונה מאלה של חברות מסורתיות.
בניגוד לכך, כותבים ה'אנטי פסיכיאטריים' שהאובייקטים בהם עוסקים הפסיכיאטריים לא קיימים, ולכן הם לא יכולים להיות מובנים על ידי תרבות זו או אחרת. כותבים אלה, שרבים מהם היו פסיכיאטרים בעצמם, טוענים שבשנות ה-60 וה-70 של המאה ה-20, בכל מקום, הם ייעדו מציאות חברתית, אך הכחישו את קיומה האובייקטיבי. כלומר, אין חיבור בין המציאות לאובייקטים, והם מתעקשים שמחלות אלה הם 'מיתוסים פסיכיאטריים'.
השקפות אנטי-פסיכיאטריות השפיעו על חוקרים באנתרופולוגיה ואחרים שיצרו פורטרטים של 'עצמי מתויג' ביקורתיים ואנתרופולוגיים של הביו-רפואה ושל הפסיכיאטריה.

השקפות ביקורתיות אחרות של הביו – רפואה
רפואה ביקורתית אנתרופולוגית רואה ישויות פסיכיאטריות לא כתגים ריקים המיוחסים לאינדיבידואלים לשלוט בהם או כשמות של דברים אמיתיים שבאמת "נגרמים" על ידי כוחות חיצוניים. הגורמים הסיבתיים המטריאליים שונים מאלה שהציעה הביורפואה. כותבים ביקורתיים מדגישים גורמים כמו 'קפיטליזם', 'קונפליקט מעמדי', 'ניגודים קפיטליסטיים', במקום 'גנטיקה', ו'נוירוטרנסמיטורים'.
שתי ההשקפות מציעות מקרו-נגד מקרו של מטריאליזם. גם כותבים רפואיים וגם ביקורתיים מעין אלה כושלים בזיהוי שכוחות ההסבר המטריאלי הם בעצם מובנים אנליטית ולא אמיתית חיצונית. בניגוד לטענות אלה של הרפואה מעבר לתרבות, מחקרים אתנוגרפיים על רפואות מקצועיות מראים יותר ויותר באופן בולט את המאפיין התרבותי מקומי שלהם.

אנתרופולוגיה וביו-רפואה
רבים בתחום הביורפואה לא התייחסו לאנתרופולוגיה כתחום הולם למחקר. אפילו עד שנות ה-70 המאוחרות. חוסר תשומת הלב נבע מהעובדה שביורפואה, אז נקראה 'רפואה קוסמופוליטית' היתה הסטנדרט המרומז או הגלוי שבאמצעותו חוקרים אתנו-רפואיים מדדו רפואות אתניות אחרות. האנתרופולוגים הניחו שכמו ש'רפואה מדעית', ביורפואה לא נותחה באותם מונחים כמו ברפואות עם או מסורתיות.
האנתרופולוגים של הביורפואה, ה'אתנו-פסיכיאטריה החדשה', לוקחים כמוקד מרכזי את המחקר על אתנו-רפואה ואתנו-פסיכיאטריה המקצועית. אתנו-פסיכיאטריה מערבית היא 'הבניה חברתית', לא סטנדרטים שעל פיהם פסיכיאטריות אחרות נמדדות.
יש לשבח התפתחויות נוספות בכך שהובילו לעיסוק רפואי אנתרופולוגי. גיינס מבקש להציג את המסגרת הפרשנית בה הוא עובד.

הבניה חברתית
קונסטרוקטיביזם תרבותי מארגן את רוב הגישות הפרשניות האנתרופולוגיות הרפואיות כרובריקה, הוא מכליל את העבודה ה'פרשנית', 'אנתרופולוגיה של ביורפואה', 'פנומנולוגיה' או 'סמנטיקה'. הוא מבין את המציאות האנושית באופן סימולטני כתופעה היסטורית ותרבותית. הוא מזהה את העבר של תרבות כמו את ההווה שלה. אינטראקציות חברתיות, במהלך הזמן ההיסטורי, מגדירות את היקף הידע המצטבר הנבנה במציאויות החברתיות השונות, ומשמרות את זה כבעל משמעות לוקאלית. בעוד שהביורפואה ואנתרופולוגים מסוימים טוענים שמחלות הן טבעיות הקיימות 'אי שם', הקונסטרוקטיביזם התרבותי טוען שתרבות מבנה מחלות כפי שאספקטים אחרים של מציאות חברתית וקלינים נבנים בה.
גיינס מבין תרבות כתרכובת, שילוב, תוצר אנושי, מערכת סימבולית היסטורית, שהיא עצמה אוסף של אלמנטים יצירתיים ומושאלים שפועלים להחדרת אופנים ארוכי טווח, רעיונות ותפיסות.
קונסטרוקטיביזם תרבותי מקדם פוטנציאלית פרשנויות סיפוריות, שהן גם ביקורות, של אמונות מערביות, פרקטיקות ומוסדות כולל ביורפואיים. ספירת ההנחות המהותיות של קונסטרוקטיביזם תרבותי ישרת כמסגרת ומנחה לניתוח שלי על נוזולוגיות כ'קשר תרבותי מבנה'.
גיינס מציג בקצרה 5 הנחות מפתח של הפרספקטיבה הקונסטרוקטיביסטית תרבותית.
1. ידע אתנו-רפואי או אתנו-פסיכיאטרי הוא בעייתי - ידע אתנו-רפואי הוא לא שיקוף מראה של מציאות טבעית וחיצונית. המחקר המעודכן מציג את הבסיסים התרבותיים של הביורפואה המערבי הפרופסיונאלית, באותה מידה. הן מופיעות כ'רפואות הרבות', לא כ'האחת'. הוכחה מציעה שהן רפואות אתניות מבוססות בתרבויות המקומיות שלהן אך גם מציגות אלמנטים מושאלים. הם...

לקריאת הסיכום המלא הורד/י את הסיכום באמצעות הטופס לעיל^