מארץ מקלט לארץ בחירה: שינוים בדפוסי ההגירה לישראל
כהן, 2002
ההגירה היתה ועודנה מקור מרכזי לגידול האוכלוסייה היהודית בישראל וכיום מרבית התושבים היהודיים הם מהגרים או בני מהגרים. לכן, השפעתם של דפוסי ההגירה על ההיסטוריה של המדינה היא רבה וחשובה.
דפוסי הגירה
הטרנספורמציה הדמוגרפית: העלייה ההמונית של 1951-1947
הטרנספורמציה כללה שני תהליכים מקבילים: הגירה כפויה של פלסטינים שגורשו או ברחו מבתיהם והגירה ההמונית של יהודים מאירופה ומארצות המזרח התיכון, ששוכנו ברובם בבתיהם ה"נטושים" של הפלסטינים וביישוביהם. בסופם של תהליכים אלה, גודל האוכלוסייה נשאר כשהיה, אך הרכבה הלאומי והאתני השתנה לגמרי; היהודים הפכו לרוב ואחוז יוצאי המזרח מתוכם עלה באופן ניכר. את רוב המהגרים הביאה המדינה בעזרת ארגונים יהודיים מתוך חשש לגורל היהודים, במטרה לחזק את הטרנספורמציה הדמוגרפית וכאמצעי אספקה למלחמת 1948.
ההגירות הצפון-אפריקאיות: 1967-1952
בשנים 1953-1951 שיעורי ההגירה היו נמוכים, בין השאר בשל מדיניות ישראלית ואיסור על יציאת יהודים ממדינות שונות. לאחר מכן התחדשה ההגירה בקצב מתון יותר ועזרה לשמר את הרוב היהודי בארץ. רוב המהגרים היו ילידי המזרח, ממרוקו בעיקר, והרומנים היוו את הקבוצה השנייה בגודלה. שיעורי הילודה בקרב המהגרות המזרחיות היו גבוהים יותר בהשוואה לאלו האשכנזיות ולפיכך המשיך אחוז המזרחיים באוכלוסייה לעלות.
התקופה שלאחר 1967: מהגרים אידיאולוגיים ומהגרים כלכליים
ההתפתחות הכלכלית של ישראל לאחר מלחמת 1967 הפכה אותה ליעד אטרקטיבי להגירה, שאינו מהווה מקלט בלבד. בתקופה זו כמעט ולא הובאו לארץ קבוצות שלמות במבצעים רחבי היקף ושיעור המהגרים שהיו פליטים חסרי מדינה פחת בהרבה. מרבית המהגרים בחרו להגיע לישראל מסיבות כלכליות, פוליטיות, אידיאולוגיות ודתיות. תרם לכך...
לקריאת הסיכום המלא הורד/י את הסיכום באמצעות הטופס לעיל^