טקסים ממלכתיים במדינת ישראל: יום הזיכרון ויום העצמאות
Katz & Handelman, 1990
כמו מדינות לאום מודרניות רבות ייחדה מדינת ישראל יום לזכר מי שהקריבו את חייהם למענה ויום נפרד לזכר הקמתה. כל אחד מהם נפתח בעצרת ממלכתית מרכזית ומציג נוסח של סדר חברתי ומוסרי המתנגש בזה של רעהו, ויחד הם מרכיבים נרטיב דרמטי המקודד את הזמניות ואת ההיסטוריה הלאומית.
יחידת ההשוואה: צופרים וזיקוקים
המדינה אימצה את מקצב המחזור היהודי של ימים קדושים וחגים ויצרה יום שבתון חדש אחד בלבד, יום העצמאות. משך הימים הממלכתיים נקבע כמשך החגים היהודיים, מרדת החשיכה ועד רדת החשיכה. ייחודה של ישראל בין מדינות הלאום המודרניות הוא ביום זיכרון בן עשרים וארבע שעות שמיד אחריו חל יום העצמאות, והצמדה זו נעשתה בכוונה תחילה.
יום הזיכרון נפתח ביללת צופר החודרת לעולמותיהם הנפרדים של האנשים במדינה, עוצרת את החיים וממזגת אבל עם פעולה והיעדרות עם נוכחות. יום העצמאות נפתח בזיקוקי דינור ובמגוון צבעוני של פעילויות מתוכננות ובלתי פורמליות. שני הימים מהווים מערכת מושגית של השוואה והנגדה שנוצרה במכוון, ומשמעותם עולה רק כשהם נקראים כמערכת סמיוטית אחת.
תיארוך הימים ועיצוב החלל
סדרי זמן קשורים ליצירת קבוצה ומשמשים כמאחדים או כמפרידים, ולכן הבחירה בתאריכים ובסדרם אינה טבעית או מקרית. המעבר החד מאבל לחגיגות נתפס כמוצדק דווקא בשל קושיו, משום שחדותו מקודדת את הפער המועט בין הקמת המדינה למלחמת העצמאות. תאריכים אחרים היו מעניקים למדינה משמעות שונה: החלטת החלוקה הייתה מדגישה את תפקיד הזרים, סיום הלחימה את המאבק המזוין והבחירות לכנסת את הערכים הדמוקרטיים.
הנבחר היה ה' באייר בלוח העברי, שלושה עשר יום לאחר הפסח, וההזדהות עם חג החירות ועם...
לקריאת הסיכום המלא הורד/י את הסיכום באמצעות הטופס לעיל^
