חושבים בתוך הקופסה
Whitaker, 2009
חינוך כצוהר אל החברה
סטודנט למשפטים באוניברסיטת קהיר, אחד מתשעת אלפים הרשומים לכיתתו, אינו מגיע להרצאות ואינו קורא ספרי לימוד אלא רוכש סיכומים בני עשרים עד שלושים עמודים. במרכזם מסגרת מודגשת שכותרתה "ראי אל-דוקטור", דעתו של המרצה, שהיא גם הדעה שיש לשחזר בבחינה. סטודנט אחר למד שלא לשאול שאלות: ככל שהתשובה קרובה לניסוחו של הפרופסור כך עולה הציון, ומי שמפקפק בה משלם על כך בגיליון הציונים.
החינוך אינו הבעיה הבולטת ביותר של המזרח התיכון אך הוא מרכזי בה, משום שהבית, בית הספר והאוניברסיטה מעצבים יחד את דפוסי החשיבה של כל דור. סגנון גידול הילדים הרווח סמכותני ומלווה בהגנת יתר, מפחית עצמאות וביטחון עצמי ומעודד פסיביות. בית הספר ממשיך אותו בהוראה דידקטית הנשענת על ספרים שאין עליהם עוררין, בהצגת ידע כאוסף עובדות שאינן שנויות במחלוקת ובהערכה הבוחנת שינון בלבד; מיומנויות כמו פתרון בעיות ושיפוט אינן מתוגמלות.
הכישור היחיד שמערכת כזאת מקנה הוא הישרדות במערכת סמכותנית: שינון, דקלום והימנעות משאלות. התוצאה היא הינתקות לא רק משררה ומפוליטיקה אלא ממציאות חיי היום-יום; הנלמד נתפס כדבר שאינו ממשי, והחברה נחווית כישות מופשטת שאין ביכולתו של הפרט להשפיע עליה. כל עוד לא ישתנו דפוסי החשיבה הללו, קריאות לקידום חופש ודמוקרטיה באזור נשארות מקסם שווא, שכן שינוי בעל משמעות מתחיל במחשבותיהם של בני אדם.
מטרות החינוך ותכניו
אוריינות וזהות לאומית
חינוך ממלכתי לכול התפתח בארצות ערב בעיקר במחצית השנייה של המאה ה-20 ולו שתי מטרות: מיגור הבערות והקניית זהות לאומית. ההתקדמות ניכרת, בייחוד בהשכלת נשים; בערב הסעודית למדו...
לקריאת הסיכום המלא הורד/י את הסיכום באמצעות הטופס לעיל^
