ויקטימולוגיה סביבתית
Williams, 1996
מגבלות גישת הצדק הסביבתי
קורבנוּת סביבתית אינה מתמצה באסונות תעשייתיים בולטים אלא כוללת גם אסונות זוחלים כגון זיהום תעבורתי, ואף חקיקה מתקדמת אינה מספיקה מולה. תנועת הצדק הסביבתי היא החלופה הבולטת, אך תחולתה מוגבלת משלושה טעמים.
הראשון הוא הישענות על הגדרה סובייקטיבית, ולרוב עצמית, של הקורבנוּת. היא נכשלת כשנפגעים מקבלים את נזקי הבריאות כהקרבה למען המדינה, כשאין ביכולתם להגדיר את עצמם, כמו עובר או אדם שנפגע במוגבלות שכלית מקרינה, וכשמנהיגים נמנעים מהכרה בקורבנוּתם של מי שהם מייצגים. השני הוא שההנחות בדבר יחסי כוח וזהויות קבוצתיות משקפות את מבני המעמד, המגדר והאתניות של החברה האמריקנית: התפיסה שהחלש הוא הקורבן מחמיצה אוכלוסיות אמידות הנפגעות מזיהום חוצה גבולות, והדרישה לזהות קבוצתית מחמיצה נפגעים שפגיעותם קלינית ולא מעמדית. השלישי הוא שהעמדה האקטיביסטית פוגמת באובייקטיביות ומובילה להימנעות מדיון בהתנגדות אלימה.
ויקטימולוגיה סביבתית כמסגרת משלימה
הוויקטימולוגיה היא הכיוון המתבקש להשלמת התמונה. הצהרת האו"ם משנת 1985 בעניין קורבנות של ניצול לרעה של כוח מספקת נקודת מוצא, בהתייחסה לנפגעים ממעשים או ממחדלים שאינם מהווים הפרה של דין פלילי לאומי אך מפרים נורמות בין לאומיות של זכויות אדם. מבט סביבתי משתלב בוויקטימולוגיה רדיקלית, העוסקת בסבל אנושי בלא תלות בגבולות החוק.
הגדרות
מיהם קורבנות סביבתיים
מועיל להבחין בין נפגעי מקרה, שסבלו מאסון טבע, לבין קורבנות, שמושגם מגלם סבל שנגרם ממעשה אנושי מכוון או פזיז, לרבות מחדל. נסיבות הנראות טבעיות עשויות להתגלות כתוצאה של מעשה אדם, כמו הצפת נהר שהוחשה בבירוא יערות, וסבל רב דורי כמו...
לקריאת הסיכום המלא הורד/י את הסיכום באמצעות הטופס לעיל^
