התנגדות בטיפול: של מי ההתנגדות?
מיכאל, 1989
מבוא: התנגדות כמרכיב כפול בטיפול
ההתנגדות בטיפול נוצרת מתוך מתח בין הרצון של הפונה לשינוי ובין הפחד ממנו. מצד אחד, הרצון מניע את הפונה לחפש עזרה, ומצד שני הפחד מהשינוי דוחף אותו לשמר את המצב הקיים. לכן, כל מטופל נושא עמו מראש מידה מסוימת של התנגדות. מושג ההתנגדות הוטבע לראשונה על ידי פרויד, ומאז נעשה בו שימוש רב בעיקר בגישות הפסיכודינמיות, שראו בהתנגדות תופעה הכרחית בטיפול. עם זאת, מדובר בתופעה שמערימה קשיים שיש לעבד ולפרש.
הגישות המסורתיות: התנגדות כמכשול
בגישות המסורתיות, ובעיקר הפסיכואנליטית, ההתנגדות נחשבת להגנה בלתי מודעת של המטופל מפני רגשות או רעיונות מאיימים שמקורם באיד. פרויד הגדיר כל עצירה בהתקדמות האנליטית כתוצאה של התנגדות. אנה פרויד הרחיבה את ההבנה, כאשר קישרה בין מנגנוני ההגנה לבין ההתנגדות. היא הדגישה שהתנגדות יכולה לשמש מקור להבנת תפקודי האני ולא רק מכשול. רנג'ל ראה בהתנגדות המשך ישיר של מנגנוני הגנה, ואלה מתקיימים גם בחיים וגם בטיפול.
בקרב ממשיכי הדרך, הוצעו סיווגים של סוגי ההתנגדויות לפי מקורן כגון איד, אגו או סופר אגו. הן גם מסווגות לפי שלבי ההתפתחות שבהם הן שורשיות, סוגי מנגנוני ההגנה שמפעילים אותן, אבחנות דיאגנוסטיות, ולפי השאלה אם הן תואמות את האני או זרות לו. טכניקת האסוציאציות החופשיות פותחה כדי לאתר את ההתנגדויות, ובפרט את התנגדות ההעברה.
אחריות ההתנגדות: פונה או מטפל?
גישה זו תלתה את האחריות להתנגדות במטופל, והמטפל נתפס כמעין מסך שעליו מושלכות הדמויות המשמעותיות מעברו של הפונה. כך, מטופל שלא משתף פעולה או שאינו מגיב לפי הציפיות סווג כמתנגד. הדבר עלול להביא לסינון בלתי מודע של מטופלים ולהעדפת אלו שתואמים את מודל הטיפול של המטפל או הסוכנות, תוך התעלמות מהשפעת...
לקריאת הסיכום המלא הורד/י את הסיכום באמצעות הטופס לעיל^
