הקשרים סוציאליים של בריאות, חולי וטיפול בחולים: השפה של הצגת המקרה
Anspach, 1990
מאמר זה בוחן חלק משמעותי של חיי חברה רפואיים: הצגה רשמית של היסטוריות מקרה על-ידי סטודנטים לרפואה, מתמחים ותושבים. למרות שרופאים בהתמחות מקדישים זמן רב להצגת מקרים לממונים עליהם, מעט מאוד ידוע לגבי המשמעות החברתית והתרבותית של הצגת המקרה. נדמה שהמטרה של היסטורית המקרה היא די פשוטה: העברת מידע לגבי הפציינט לעמיתים, בכירים ויועצים. עם זאת, בהתבסס על הניתוחים שלי על הצגת מקרים שנאספו בשני טיפולי נמרץ של ילדים ובשירותי גינקולוגיה וילודה, לטענתי הצגת המקרה היא יותר מכך. זהו תחום שבו טענות לידע נעשות והנחות אפיסטמולוגיות מוצגות, טקס לשוני בו רופאים לומדים ומבצעים אמונות בסיסיות וערכים של עולם רפואי. על-ידי ניתוח השפה של אירוע דיבור פשוט זה, ניתן ללמוד הרבה לגבי התרבות הרפואית בת זמננו.
גישות לשפה רפואית
ניתוחים אלה של הצגת מקרה משלבים את העניינים של שתי מסורות בסוציולוגיה הרפואית: המחקר של שיח רפואי והמחקר של התערות מקצועית.
במהלך 10 השנים האחרונות מאמרים נרחבים על יחסי הגומלין בין רופא ומטופל החלו להופיע. מאמרים אלה נבנו על הממצאים של מחקרים אשר הציעו שרופאים כללים מגבילים את זרם המידע לפציינט, לעיתים קרובות נמנעים מלתת עובדות קריטיות לגבי הדיאגנוזה שלהם והטיפול.
לאחרונה, מחקרים יותר שיטתיים ומפורטים הבליטו את הנושאים הבאים: ראשית, הראיון הרפואי זהו מבנה נאום חברתי במערכת החלפה, שמאורגנת בצורה היררכית לשלבים ובאופן עקבי לשאלות יוזם-מספק, תגובות פציינט, תגובה אפשרית של הרופא. שנית, יחסי הגומלין בין פציינטים וספקים הנה אי-סימטרית.
רופאים שולטים בראיון הרפואי באופן הדוק על-ידי יזימת נושאי השיחה, שאילת השאלות, הגבלת שאלות הפציינט, ולעיתים סטייה מדאגות הפציינט. שלישית, יחסי גומלין רפואיים מעוצבים על-ידי ההקשר שבו הם מתרחשים: השערות תרבותיות של ספקים ופציינטים, ההיגיון של דיאגנוזות שונות, והדרישות של ארגונים בירוקרטים שולבו יחד כדי לחייב את תקשורת הרופא-פציינט. לבסוף, על-ידי הורדת דאגות הפציינט, אמונותיו, ועולם חיים לדרישות של שיח רפואי, הראיון הרפואי עלול להפוך לצורה של תקשורת מדכאת אשר באופן רציני מפשרת את האיכות של הטיפול בפציינט.
מאמרים נרחבים אלה לגבי שיח רפואי יש בהם השמטה חשובה. למרות שהרבה מהכתוב מתייחס לכיצד רופאים מדברים עם פציינטים, מעט מאוד נכתב לגבי כיצד רופאים מדברים על פציינטים. התמקדות ניתוחית זו על ראיון רפואי מתרחשת למרות שהדרך שבה רופאים מדברים על פציינטים היא אפשרות מקור בעל ערך של מידע לגבי תרבות רפואית. באופן נדיר רופאים חושפים ישירות את ההשערות שלהם לגבי הפציינטים כאשר הם מדברים אליהם; על-ידי דיבור וכתיבה לרופאים אחרים לגבי פציינטים השערות התרבותיות, אמונות וערכים מוצגים באופן ישיר יותר. תוצאה של השמטה זו היא שעם כמה יוצאים מן הכלל, מידע רב יותר לגבי תרבות רפואית מתקבל באופן בלתי ישיר או מוצג לגופו של עניין לתוך דיון של שיח רפואי.
בניגוד לכך, הדרך שבה רופאים מדברים זה לזה, במיוחד לגבי פציינטים, זוהי התמקדות ניתוחית של מסורת ההתערות השנייה: מחקרים של התערות מקצועית. מאמרים אתנוגרפים רבים אלו משתמשים בשפה רפואית, במיוחד סלנג (עגה), כמפתח להבנת תת התרבות אשר מתפתחת בקרב סטודנטים לרפואה ותושבים כתגובה לבעיות שנוצרו על-ידי סביבת העבודה שלהם. תרבות בלתי רשמית, שולית זו אשר נפוצה בקרב רופאים בהתמחות כולל סלנג עשיר וגראפי אשר כולל אזכור לעבודה בלתי מעניינת כ""scut; "הומור שחור" בהתמודדות עם טרגדיה; ושימוש נרחב במונחים מזלזלים לאפיון פציינטים בעלי ערך סוציאלי נמוך, אלה עם חולי או לכאורה פגיעה-עצמית, אלה שמעלים תלונות על אטיולוגיה פסיכוטית חשודה, או אלה עם יכולת שכלית מצומצמת; פציינטים כאלה מוגדים בהתאמה "gomers", "אידיוטים", "גרוטאות", "gorks" או "הכנת מוח".
אתנוגרפים של התערות רפואית הודהמו על-ידי סיווג זה של פציינטים בגלל שנראה שזה יורק בפנים של המטרה הנדמת של הרפואה: לתת ערכים הומניטאריים או הדרכה שירותית. כיצד סוציולוגים מעריכים את המשמעות האולטימטיבית של סלנג זה תלוי בחלקו על האוריינטציה התיאורטית שלהם: זוהי. בין אם התמחות רפואית נראת כמצליחה בהטמעת הדרכה קולקטיבית, כמו...
לקריאת הסיכום המלא הורד/י את הסיכום באמצעות הטופס לעיל^
