דמנציה
Cunningham et al., 2015
תקציר
מחלת הדמנציה הינה אבחנה קלינית הקשורה לתלות תפקודית של החולים בה על רקע הידרדרות קוגניטיבית פרוגרסיבית. מחלת הדמנציה פוגעת בכ-1.3% מאוכלוסיית בריטניה, כך של-7.1% מאזרחי בריטניה מעל גיל 65, יש דמנציה. בהתייחס למפקד האוכלוסין הבריטי משנת 2013, ניתן להעריך של-19,765 אנשים החיים בצפון-אירלנד יש דמנציה.
הסינדרום הקליני של מחלת הדמנציה עשוי לנבוע ממגוון תהליכים פתו-פיזיולוגיים, כשהגורמים הנפוצים ביותר הינם: מחלת האלצהיימר (50%-75%), דמנציה וסקולרית (20%), דמנציה עם גופיפי לוי (5%) ודמנציה פרונטו-טמפורלית (5%). התסמינים הקליניים והתהליכים הפתו-פיזיולוגיים של מחלות אלו דומים למדי אלו לאלו, ולכן - לצורך ביצוע דיאגנוזה ופרוגנוזה, אנו נוטים להשתמש בביו-מרקרים. התרופות היחידות שזכו עד כה לרישיון לצורך טיפול בדמנציה הן: מעכבי אצטיל-כולין וממנטין.
מחלת הדמנציה גורמת לאנשים החולים בה להיות תלותיים יותר ופגיעים יותר, הן מבחינה חברתית והן מבחינה פיזית ובריאותית (כולל בריאות הנפש). אם כן, הדבר מציב אתגרים משמעותיים לחברה ולמערכות הבריאות הקיימות בה.
מבוא
מחלת הדמנציה הינה אבחנה קלינית הקשורה לתלות תפקודית של החולים בה על רקע הידרדרות קוגניטיבית פרוגרסיבית. המחלה מהווה, בדומה למקורות הלטיניים של המילה, יציאה מתפקוד מנטלי קודם. שכיחותהּ של מחלת הדמנציה עולה עם הגיל, עובדה שהופכת אותה לתופעה הולכת וגוברת בקרב האוכלוסייה המבוגרת. אופי התסמינים של המחלה גורם לכך שאנשים עם דמנציה נוטים להיות תלותיים יותר ופגיעים יותר מאנשים אחרים, הן מבחינה חברתית והן מבחינה בריאותית (כולל בריאות הנפש). הדבר מציב אתגרים משמעותיים לחברה ולמערכות הבריאות הקיימות בה.
למרות שלכאורה אמור להיות קל לאבחן את מחלת הדמנציה, הרי שבפועל – האבחנה הקלינית נוטה להיות דווקא מורכבת, משום שהירידה התפקודית עשויה להיות מוסתרת על-ידי חולשה פיזית, על-ידי תסמינים פסיכיאטריים קו-מורבידיים כגון דיכאון, או על-ידי העובדה שבגילאים מתקדמים, בני משפחה אחרים בלאו הכי נוטים לקחת אחריות על ההיבטים השונים הקשורים בביתו של הקשיש.
בנוסף לכך, הקריטריונים הקליניים והפתולוגיים של המחלות הגורמות לדמנציה – נוטים להידמות במידה רבה אלו לאלו. בשל כך, קלינאים עשויים להתקשות לפתח התערבויות ממוקדות-מחלה. מחקרים רבים בוצעו לאחרונה בכדי לפתח ביו-מרקרים שיוכלו לסייע לקלינאים לזהות את תהליכי המחלה בשלביה המוקדמים. בנוסף, הקשר בין ירידה קוגניטיבית לבין תהליכים פתו-פיזיולוגיים גם בקרב אנשים שאינם סובלים ממחלות אחרות, מקשה עוד יותר על זיהוי התהליכים הפתולוגיים בשלב מוקדם.
מהרגע שמחלת הדמנציה מאובחנת, יש צורך במדדים לפרוגנוזה, אולם עדיין חסרים לנו מדדים שכאלו. כך, למשל, איננו יודעים מספיק על מסלולי מחלת הדמנציה, שכן הם עשויים להשתנות בצורה ניכרת מאדם לאדם. ברמה גלובלית, ממשלות מכירות באתגרים אלו. מבני-על של השקעות כספיות ושל מחקרים מתחילים להתפתח בכדי להתייחס לבעיות הנובעות מתופעה זו. יש אינטרסים גם לחברות התרופות המעוניינות להקל על התסמינים של הסובלים מדמנציה. ההשפעה של מחלת הדמנציה על החולים בה ועל משפחותיהם – הופכת יותר ויותר ברורה, וקיימים כיום דיונים ציבוריים רבים (גם בתקשורת) סביב אנשים מפורסמים שסובלים מדמנציה. ניתן אף לזהות ספרים וסרטים העוסקים בסוגיה זו. במאמר זה, ננסה לתאר את הידע הקיים בנושא מחלת הדמנציה.
אפידמיולוגיה והשלכות סוציו-אקונומיות
מחלת הדמנציה נוטה להתפתח בשני מסלולים שונים: (א) התפתחות מוקדמת (לפני גיל 65); (ב) התפתחות מאוחרת (לאחר גיל 65). מרבית החולים (למעלה מ-97%) מפתחים את המחלה לאחר גיל 65. טבלה 1 (לא תורגמה להלן – לבקשתכם) מציגה את שכיחותהּ של המחלה בבריטניה. כפי שניתן לראות, המחלה קיימת בקרב 1.3% מאוכלוסיית בריטניה, או בקרב 7.1% מקרב התושבים מעל גיל 65.
אם ניישם זאת לתוצאות מפקד האוכלוסין הבריטי משנת 2013, נגלה ש-19,765 אנשים החיים בצפון-אירלנד – סובלים מדמנציה. ניתן להשוות נתון זה ל-12,811 האנשים שתועדו על-ידי ארגון QOF, ככאלו הסובלים ממחלת הדמנציה.
שכיחותהּ הכוללת של מחלת הדמנציה נמצאת בבריטניה במגמת ירידה, ככל הנראה בשל מדדים טובים יותר של בריאות הציבור. משמעות הדבר היא שהעלייה במספרים המוחלטים של האנשים הסובלים מדמנציה מבוססת על השינוי בהרכב האוכלוסייה, דהיינו – ריבוי אוכלוסיית הקשישים. בתחילה, ההערכות הגלובליות היו שאוכלוסיית הסובלים מדמנציה תוכפל בכל 20 שנה, הערכות שהעידו על כמות של 115 מיליון אנשים שילקו בדמנציה עד שנת 2050. עם זאת, הערכות אלו תוקנו, ואף הוחמרו בשנת 2013, בשל העלייה הצפויה בהיקף האוכלוסייה הזקנה גם במדינות עם הכנסה נמוכה ובינונית.
הפרוגנוזה לאחר אבחנת הדמנציה נוטה להשתנות לאור העדויות המחקריות שלפיהן הגיל בעת האבחנה, המגדר, הקו-מורבידיות וחומרת המחלה – מהווים גורמים המשפיעים על תוחלת החיים. למרות שווריאציות מתודולוגיות שונות מגבילות את השימוש בנתונים הקיימים, הרי שתוחלת החיים החציונית מרגע מתן האבחנה נעה מרמה של 3.2 שנים לרמה של 6.6 שנים, ומרמה של 3.3 שנים עד לרמה של 11.7 שנים מרגע התפתחות הדמנציה. מחקרים מקומיים בצפון-אירלנד העידו על הישרדות חציונית של 5.9 שנים מרגע האבחנה.
המעבר לסידור מוסדי (כגון דיור מוגן ובתי אבות) כתוצאה מירידה תפקודית הנובעת מדמנציה, מהווה תופעה המדאיגה מטופלים רבים והיא מהווה מציאות שמשפחות רבות ניצבות מולה. כיום, ההערכה היא שבבריטניה, 69% מהקשישים המתגוררים במוסדות – סובלים מדמנציה. אם כן, אין זו הפתעה לגלות שמחלת הדמנציה היא מחלה יקרה. העלות המשוערת לכלכלת בריטניה עומדת על כ-26.3 מיליארד פאונד לשנה, ונתון זה כולל התחשבות בתפקיד שממלאים המטפלים הבלתי-פורמליים שאינם מקבלים שכר (11.6 מיליארד פאונד בשנה), בעלויות הטיפול הסוציאלי (10.3 מיליארד פאונד בשנה), ובעלויות לשירותי הבריאות (4.3 מיליארד פאונד...
לקריאת הסיכום המלא הורד/י את הסיכום באמצעות הטופס לעיל^
