בעקבות "האביב הערבי": כשלון השינויים במצרים

בעקבות "האביב הערבי": כשלון השינויים במצרים
Brown, 2013‏

מבוא
לאחר ההתקוממות הגדולה נגד המשטר הרודני של מובארכ ב-2011 הייתה תקווה גדולה שהאזור יראה פוליטיקה חדשה אשר נבחריה יהיו אחראיים למעשיהם ויבחרו כתוצאה של בחירות חופשיות; פוליטיקה בה שחקנים פוליטיים יגנו על זכויות האדם ולא ירמסו אותן; ופוליטיקה בה ניתן יהיה לעשות רפורמות במוסדות הפוליטיים. תקווה זו לא התערערה בעקבות העובדה שהיו חילוקי דעות משמעותיים בין מצרים לגבי המשמעות של היעדים לפוליטיקה החדשה ואיך הם יתאימו לערכים דתיים ותרבותיים.
ההדחה של מוחמד מורסי ביולי 2013 סימנה את הניסיון (במשך שנתיים) של מצריים להפוך לדמוקרטיה. אמנם כישלון הניסוי הדמוקרטי לא היה בלתי נמנע, אך היו בו בעיות קשות שזימון המצרים לבחירות באופן חוזר ונשנה לא פתרו. להיפך, כל בחירות גרמו לגדילת המחלוקות בין צדדים שונים בחברה המצרית במקום לנהל או לפתור אותם.

מניעים מפלגתיים
היה ויכוח נכבד לגבי מה האירועים והתהליכים שצריכים להתרחש לאחר הדחת מובארכ. ספציפית - האם צריך קודם לקיים בחירות (אם כן, בחירות למה?) או לנסח חוקה (ואז איך צריך לנהל את המדינה בינתיים?). הייתה זו ויכוח שמונע ממניעים פוליטיים של קבוצות מנוגדות מכיוון שבחירות מוקדמות יעניקו יתרון לגורמים אזרחים שכבר פופולריים במצרים.
עם זאת, ויכוח זה לא היה הבעיה. במקום זאת, מצרים נזקקה לשני דברים בשביל לפתח דמוקרטיה ב-2011: הסכמה כללית בין האליטות על הכללים של המעבר לדמוקרטיה ותהליך שיאפשר לאנשים לבטא את רצונם ללא ההכרח ליישב כל נושא בחדרים אחוריים (ללא השתתפות האוכלוסייה יכול להיות שלטון יציב אך הוא לא יהיה דמוקרטיה). המצרים איבדו את תקוותם להשיג גורמים אלו כאשר הם נתנו לצבא לקחת את השליטה על המעבר לדמוקרטיה ולהתחיל לקבוע את כל החוקים בעצמו.
לכן, הבעיה לא הייתה שמצרים מיהרה מדי לבחירות אלא שתוצאות הבחירות (הכוונה פה היא כנראה גם לבחירות לפרלמנט) לא תמיד חייבו את האנשים שהחזיקו את הכוח האמיתי והבחירות נעשו בתנאים שהמפסיד התנגד אליהם לאחר מעשה. מסיבות אלו הבחירות רק החריפו את הבעיות במצריים. המשבר הפוליטי שנבע מכך נמשך עד ליולי 2013 אז הדיחו המצרים את הנשיא שהם בחרו לפני שנה והשהו את החוקה שהם אישרו בקלפיות לפני בקושי חצי שנה.
במרץ 2011 הצבא הזמין את האזרחים לקלפיות לאשר מספר תיקונים חוקתיים (שנוסחו על ידי ועדה קטנה) אשר הרכיבו את הדרך לבנות סדר חוקתי חדש. אסלאמיסטים אימצו את השינויים אשר הבטיחו תהליך מעבר מהיר ושיבה מהירה של פרלמנט ונשיא נבחרים. הלא-אסלאמיסטים רצו לכתוב חוקה קודם אך לא היו מהירים מספיק בהצעת תחלופה לתהליך שהציע הצבא.
כאשר האזרחים אישרו את תיקוני החוקה הגנרלים החליטו לא לאחד אותם עם החוקה המקורית אלא לכתוב "הצהרה חוקתית" זמנית אשר שילבה את התיקונים המאושרים עם סעיפים אחרים לגבי הדרך בה המדינה צריכה להתנהל במהלך התהליך. פעולה זו יצרה תקדים מסוכן שהחוקה היא כל מה שאלו שבעמדות הכוח קובעים שהיא.
תגובת האסלאמיסטים הייתה לאשר את ההצהרה החוקתית אבל לחתור לדחוף לבחירות על מנת לדחוק החוצה את הצבא על ידי הקמת מוסדות...

לקריאת הסיכום המלא הורד/י את הסיכום באמצעות הטופס לעיל^