"אנחנו יותר משפחה עכשיו": אוכל, אימהות ומשפחה בקיבוץ המופרט
גביעון, 2012
מבוא ורקע
תהליכי ההפרטה בקיבוצים, ובכללם הפרטת חדר האוכל וסגירתו, הואצו מאז שנות השמונים של המאה הקודמת. העיסוק באוכל מהווה חלק אינטגרלי מהתרבות המשפחתית היהודית, כאשר האם היהודייה מוצגת באופן מסורתי כמי שמקדישה זמן לבישול ולהאכלת משפחתה. אולם הקיבוץ הקלאסי ביקש להתרחק מהדגם היהודי־גלותי וליצור משפחה חדשה שבה תפקיד ההורים מוגבל. לאורך כל ההיסטוריה הקיבוצית, תהליך זה הצליח באופן חלקי בלבד.
הנשים בקיבוץ נתפשו כמי שנחנו בתכונות טבעיות להיות אימהות, אך נדרשו להעניק את כישורי האימהות שלהן לכלל ילדי הקולקטיב. במהלך השנים הן דרשו ולקחו לעצמן תפקידי הורות מסורתיים, שכללו בישול והאכלת ילדיהן. באמצעות תפקידים אלו, זכו הנשים לאוטונומיה וצברו עוצמה ויוקרה שלא ניתנה להן במגזר הציבורי.
קיבוץ, משפחה ואוכל
הקיבוץ השתמש במזון ובהרגלי אכילה ככלי לעיצוב היחיד. חדר האוכל הקיבוצי היווה דוגמה לאופן שבו מזון והרגלי אכילה הפכו למכשירים בידי הקולקטיב לעיצוב היחיד. מכשירים אלו לקחו מהמשפחה תפקיד מרכזי והיקשו עליה להפוך לסוכן מזון משמעותי עבור ילדיה.
הקיבוץ שאף לשחרר את האישה מתפקידיה המסורתיים כדי שתוכל להשתתף בפעילות הציבורית באופן שווה לגברים. לכן מטלות כגון בישול, האכלה וכביסה הועברו לאחריות הקולקטיב. אולם בפועל מרבית הנשים הועסקו בתעסוקות נשיות טיפוסיות כגון טיפול בילדים, עבודה במטבח ועבודה במכבסה.
אף שאנשי העלייה השנייה התלהבו מרעיון הקבוצה כתחליף למשפחה, דווקא...
לקריאת הסיכום המלא הורד/י את הסיכום באמצעות הטופס לעיל^
