אידיאלי וממשי בתיאוריה הפוליטית היהודית הקלאסית
Blidstein, 1992
בלידשטיין מציב את החוק הפוליטי והחוק האידיאלי אחד מול השני, ושואל אם אחד צריך להיות מושפע מהשני? החוק האלוקי לא צריך להתמודד עם דילמה כזו, שכן הוא נצחי ובלתי משתנה. אין זה אומר שהוא לא ישתנה לעולם, אלא שהוא ישקף את אותם עקרונות בלתי משתנים במצבים שונים.
במצב הפוליטי קיימת מערכת של שני נדבכים המאפשר רווח גדול ביניהם, שבו קיים חוק אידיאלי עבור חברה אידיאלית, וחוק מציאותי עבור חברה מציאותית. החוק המציאותי מקבל את סמכותו מהחוק האלוקי, אך תוכנו ייבנה כך שהוא יאפשר סדר חברתי בעיתות של אי-סדר. מערכת זו של שני נדבכים גם קיימת במחשבה האסלאמית.
בדוקטרינה התלמודית
המבנה שמאפשר לאמוראים בתלמוד לסגת מהנורמות האידיאליות של התורה היא כוח החקיקה הרבני ("תקנה"), וניתן להבין מכך שניתן 'לתקן' את התורה- להרחיב אותה או לצמצם אותה. ה'תקנה' מחד מהווה כלי כזה, אך בד בבד מרמזת לתורה האידיאלית עליה היא מתבססת.
התפיסה התנ"כית לפיה כל בני האדם כפופים לאל, מניבה מערכת שלטונית שבה לא יכול להיות שליט אבסולוטי: המלך מתחלק בכוחו עם הסנהדרין, ואם הוא עובר על מצות עשה או לא תעשה מתייחסים אליו כאחד האדם (תוספתא, סנהדרין). אך נורמה זו התפוררה- במקרה של ינאי המלך [אותו למדנו בשיעור], שבו הוכרז שהמלך לא יכול להישפט או לשפוט. אך נסיגה זו מהאידיאל היא מוגבלת, שכן אם המלך מוגן מפני הצדק האנושי, במקביל הוא גם מורחק מהשתתפות במערכת צדק זו- כך הרבנים מנסים לשמר את מערכת המשפט.
משפט המלך
משפט המלך מעניק למלך כוחות יוצאי דופן בענייני המדינה, אך לפי הבנתו של הרמב"ם, אין זה אומר שהמלך הוא מעל החוק. השאלה היא האם משפט המלך מעניק למלך סמכויות נרחבות, או שמא מדובר באזהרה לעם לגבי...
לקריאת הסיכום המלא הורד/י את הסיכום באמצעות הטופס לעיל^
