ההתפתחות של הטקסים האסלאמיים: מקורם של חוקי הטהרה הטקסית באיסלאם


חוקי הטהרה של האיסלאם קשורים לחוקים היהודיים של טהרה טקסית, אך לא ברור מה עוצמת הקשר. באופן כללי הם פחות מחמירים מהחוקים היהודיים. הכללים נמצאים בספרי הפיקה. ניתן להבינם רק בהקשר למישנה ולתלמוד מחד, ולספרות המסורתית מאידך. יש הרואים בספרות המסורתית אוסף של רעיונות שונים, דבר היכול להסביר את המידע הסותר שנוצר. מצד אחד יש נטייה אנטינומית שבאה לידי ביטוי, ומצד שני, יש נטייה להכביד על המאמינים, ולווסת את הטהרה הטקסית בדיוק מוחלט לפי הדגם היהודי. הרפורמים מפרשים בין שני הקצוות. כולם מתייחסים לפרקטיקות של מוחמד, אך אין פירוש הדבר שמסורות אלו אותנטיות.
הכלל במערכת הפיקה פשוט: ישנם דברים שהם טמאים בפני עצמם (najis) והם מטמאים אחרים (mutanajjis) כשהם באים במגע איתם. mutanajjis לא מטמאים אחרים במגע איתם. כל לזה כבר פחות מחמיר מהמקביל ביהדות, המתייחסת לאבות הטומאה. כך למשל אישה בנידה היא לא רק טמאה בפני עצמה, אלא גם מטמאת כל דבר עליו היא יושבת, ודבר זה מזהם כל מי שנוגע בו. לפי המערכת האיסלאמית, האישה היא טמאה אך היא לא מהעבירה את הטומאה לנוגעים בה. הבדל נוסף הוא היעדר ההתייחסות לטומאת המת. עם זאת, בספרי המסורת אנו מוצאים דעות שמראות כי הדוקטרינות היהודיות ידועות לאיסלאם העתיק ונתמכות על ידו.
 
מים לרחצה
בשתי הדתות מים משמשים לרחצה, וכאשר אין מים זמינים מותר להשתמש בחול. ייתכן שמוחמד למד מנהג זה מהיהודים, או שהפרקטיקה הייתה ידועה לערבים הקדמונים. מהשאלות שהתעוררו לאחר מותו בנוגע לפרטים, אנו מסיקים בוודאות שהיו השפעות יהודיות. נאמר למוסלמים לכסות את כלי המים שלהם, דבר המופיע בברית הישנה בנוגע לכלי מים הנמצאים בבית בו אירע מוות. אם חרק נופל לכלי מים, המים אינם מתאימים יותר למטרות טקסיות. כלל זה מופיע בספר ויקרא (י"א 33).
הקבלות נוספות:

  • היהדות קובעת כמויות מדויקות של מים לכל שימוש, וגם במקרים של שטיפת ידיים. בתלמוד נכתב כי רבי נחמן השתמש בכד שהכיל 9 קב כך שיהיה אפשר לקבוע את הכמות הנכונה בקלות. במסורות המוסלמיות אנו מוצאים דיווחים רבים על כך שלמוחמד או לנשותיו היו מיכלים שהכילו את כמות המים המדויקת לרחצה. עם זאת, רוב המוסלמים היו בדעה שכמות המים לא נקבעת באופן מדויק, ואף התנגדו לשימוש בכמויות גדולות מידי של מים.
  • דיון דומה נעשה בקשר לשימוש במים עומדים. ביהדות יש עדיפות לשימוש במים חיים. למוסלמים יש העדפה דומה, אך נאמר שמוחמד הוא שניסח את הכלל.יש גם כללים לשימוש במים למטרות טקסיות: אין לערבב חומרים אחרים במים, כך שטבעם (טעם, צבע, ריח) משתנה. אם התערובת אינה משנה את טבעם של המים, ניתן להשתמש בהם. אם כמות המים עולה על 2 qulla, הם מותרים לשימוש. אם הכמות קטנה יותר יש להוסיף עוד מים. רעיונות אלה נמצאים כבר במשנה במסכת מקוואות.
  • גם באסלאם וגם ביהדות עוסקים בשאלה האם לשני אנשים מותר להשתמש באותם המים למטרות טהרה טקסית. במשתנה כתוב כי אם אדם נכנס להיטהר במים שמכילים בדיוק 40 סאה, המים יהפכו ללא-טהורים עבור הבא אחריו, מפני שכמותן יורדת מ-40 סאה. הדוקטרינה המוסלמית דומה להפליא, כאשר כמות המים להיות 2 קלה לפחות. אך הייתה גם התנגדות לדוקטרינה זו במספר מסורות מדווח כי מוחמד ונשותיו רחצו בו זמנית במים מכלי אחד. ישנה אפילו סברה שלדברי מוחמד, לא ניתן לזהם מים בשום צורה.

 
רחצה (Ghusl)
בנושא של רחצה ניתן לראות השפעה יהודית:

  • בשתי המסורות יש דגש על יציקת מים. בתלמוד הבבלי נכתב כי משרתו של רבי זירא היה יוצק עליו מים. מספר מסורות באיסלאם מציינות כי מוחמד נהג באותו אופן ברחצה.
  • הפיקה דורשת להסיר לכלוך הדבוק לגוף לפני הרחצה, שיש להתיר את השיער ולרחוץ את כפלי העור. במשנה יש הוראה דומה להסיר כל דבר החוצץ בין הגוף לבין המים בעת הרחצה.

בנוסף נשאלת השאלה – באילו מקרים יש לרחוץ לפני טקס דתי. נשים וגברים שחיים זה עם זה נדרשים לרחוץ לפני טקסים. בנוסף, כל פליטת זרע מחייבת רחצה. כללים אלה תואמים ליהדות ומופיעים במשנה. שתי הדתות אוסרות על השתתפות בטקסים דתיים ואף על קריאה בספרי קודש, עבור אנשים ה"מזוהמים מינית". עם זאת, האיסלאם לא הסכין עם הרעיון שאדם טמא מזהם אנשים אחרים.
בנוגע לרחיצת בגדים, שתי הדתות מחייבות רחיצת בגדים שזוהמו, אך האיסלאם לא מחייב את שטיפת הבגד כולו, ובמסורות מסוימות ניתן להסתפק בהרטבת המקום המלוכלך בלבד.
מקרה נוסף בו הרחצה היא חובה – עבור נשים בנידה. בדומה ליהדות, האיסלאם אוסר על מגורים משותפים של גבר ואישה בזמן הנידה. ביהדות, בגדיה של אישה בנידה חייבים ברחיצה. האיסלאם מסתפק בניקוי כאשר הבגד הוכתם באופן נראה לעין. היהדות מתייחסת לכל דימום כאל טמא, בעוד שהאיסלאם מתייחס לדימום שאינו כתוצאה ממחזור כאל לא טהור במידה פחותה. נושא זה נמצא במחלוקת במסורות השונות. המנהג של טבילה בעת המרת הדת לאיסלאם כנראה לקוח גם מהיהדות (טבילה לפני השבת) על אף דמיונו לטקס הטבילה לנצרות.
 
רחצת הפנים, הידיים והרגליים (Wudu)
גם צורת רחצה זו, הידועה באיסלם מופיעה במשנה. גם אופן הרחצה דומה בשתי הדתות. המוסלמים מתחילים את הרחצה בברכה, בדומה לנשים יהודיות הטובלות במים; יש חשיבות רבה יותר לצד ימין בשטיפה, בדומה להלכה היהודית בנוגע לרחצה בבוקר; המוסלמים מבצעים את פעולות הרחצה בשלשות, בדומה לכתוב בתלמוד. יש מסורות הדוחות את הרחיצה המשולשת – מכאן שהיה זה חידוש באיסלאם.
ישנם מקרים בהם חובה לרחוץ:

  • לאחר עשיית צרכים או נגיעה בהפרשות אחרות – כלל המופיע גם בתלמוד. בנוסף, האיסלם אוסר על התפילה בזמן שאדם מרגיש שעליו להתפנות. גם כלל זה מופיע בתלמוד. יסנו איסור להיכנס לבית השימוש עם פריטים הנושאים את שמו של אלוהים, בדומה לאיסור להחזיק תפילין בבית השימוש. ישנו איסור על השתנה בעמידה, שגם לא יש תקדים בתלמוד. האיסלאם אוסר להפנות את הפנים או את הגב לכיוון התפילה (Qibla) בזמן עשיית הצרכים. הוראה זו שנויה במחלוקת במסורות השונות. גם היא מושפעת מהיהדות – ישנו איסור לפנות לכיוון ירושלים בעת עשיית הצרכים.
  • לאחר שינה או עילפון.
  • לאחר נגיעה בעורה של אישה. בתלמוד ישנו בדיון סביב השאלה האם מותר לאדם לקרוא קריאת שמע בעת הנגיעה בעורה של אישתו. דיון זה היה ידוע למוסלמים, כפי שניתן לראות מהעיסוק בשאלה האם אדם יכול להתפלל תחת השמיכות ליד אשתו.
  • אחרי נגיעה באברי המין. כלל זה מופיע ביהדות גם הוא.

 
לבסוף, קבוצה של מסורות דנה בשאלה האם יש ליטול ידיים לאחר אכילת ארוחה חמה או לאחר אכילת בשר גמל, והאם יש ליטול ידיים לפני הארוחה במצבים מסוימים. לאור המנהג היהודי של נטילת ידיים לפני ואחרי ארוחה, והעובדה שבשר גמל אסור לאכילה ביהדות, אין ספק שהיהדות השפיעה על נושאים אלה.
 
מקור

Wensinck, A. J. (2017). The Origin of the Muslim Laws of Ritual Purity. In: The Development of Islamic Ritual (pp. 75-93). London: Routledge.‏