רגישות מוגברת לטראומטיזציה משנית: מטא-אנליזה של הבדלי מגדר
Baum et al., 2014
טראומטיזציה משנית והגדרתה
השפעתם של אירועים טראומטיים נמשכת גם אל הנחשפים אליהם בעקיפין: בני משפחה המצויים במגע יומיומי עם הנפגע, אנשי הצלה וצוותים רפואיים, מטפלים, עיתונאים ואנשי אכיפת חוק. ההשלכות הרגשיות של חשיפה כזו נחקרו תחת ארבע כותרות חופפות - שחיקה, תשישות חמלה, טראומטיזציה עקיפה ודחק טראומטי משני - שלכל אחת מהן מקורות, תהליכים וביטויים משלה. ההגדרה המשמשת כאן היא זו של פיגלי: תסמונת של תסמינים כמעט זהים לאלה של הפרעת דחק פוסט-טראומטית, הנובעת מחשיפה לידיעה על אירוע מטראם שחווה אדם משמעותי. מבין ארבעת המושגים זהו היחיד הנובע אך ורק ממגע עם נפגע או מידיעה עליו והנמדד אך ורק בתסמינים פוסט-טראומטיים, בעוד שהשחיקה נובעת ממגוון רחב של גורמי דחק תעסוקתיים, תשישות החמלה עשויה לנבוע מטיפול בכל מוגבלות או מחלה, והטראומטיזציה העקיפה מתבטאת בעיקר בשינויים קוגניטיביים באמונות ובסכמות. הצמצום להגדרה אחת מקטין את היריעה אך מאפשר להשוות את אותם תסמינים עצמם בין גברים לנשים בסוגי קרבה שונים אל הנפגע.
מגדר בחקר הטראומטיזציה המשנית
עדויות נרחבות מצביעות על הבדלי מגדר בסימפטומטולוגיה פוסט-טראומטית: נשים חוות תסמינים יותר מגברים ובעוצמה רבה יותר, על פני קשת רחבה של אירועים, מפיגועי טרור וממלחמות ועד אסונות טבע, אלימות אישית, התעללות מינית ותאונות דרכים. בחקר הטראומטיזציה המשנית, לעומת זאת, כמעט לא ניתנה לשאלה זו תשומת לב: רוב העבודות הן מחקרים חד-מיניים, שכן מרבית בנות הזוג של לוחמים ומרבית אנשי המקצוע המטפלים הן נשים, או מחקרים...
לקריאת הסיכום המלא הורד/י את הסיכום באמצעות הטופס לעיל^
