קורבנות וויקטימולוגיה: העובדות והרטוריקה
Fattah, 1989
ויקטימולוגיה: קווים לתולדותיה
תפיסות ויקטימולוגיות מוקדמות צמחו אצל משוררים וסופרים ולא אצל קרימינולוגים. הטיפול השיטתי הראשון בנפגעי עבירה הופיע ב-1948, בחיבור שהקדיש חלק שלם ל'תרומת הקורבן להתהוות העבירה' והציע גישה דינמית תחת ההסבר הסטטי והחד-ממדי שהתמקד בעבריין בלבד. ההבחנה המשפטית בין עושה לסובל נדרשת להיות פשוטה וישימה, ולכן היא מתעלמת ממדרג הגירויים והתגובות ומן המשחק המורכב של הכוחות הפועלים. במקרים לא מעטים ניצב קורבן שמסכים בשתיקה, משתף פעולה או מתגרה, והוא אחד הגורמים הסיבתיים באירוע. חלוצי התחום מנו את הצורות שתרומה זו לובשת, מרשלנות ופזיזות ועד התגרות והאצה. חקר הקורבן, תכונותיו ויחסיו עם פוגעו הבטיח להפוך את הקרימינולוגיה האטיולוגית לגישה מצבית הרואה בעבירה תוצר של תהליכי גומלין ולא פעולה חד-צדדית. המונח 'ויקטימולוגיה' נטבע ב-1949, מתוך הטענה שאין להבין את הפסיכולוגיה של הרוצח בלי הסוציולוגיה של הנרצח.
ממיקרו-ויקטימולוגיה למאקרו-ויקטימולוגיה
בשנות השבעים האפילו סקרי הקורבנוּת על מחקרים פרטניים של נפגעי עבירות מסוימות, והמפנה היה מגישת מיקרו לגישת מאקרו: אמידת נפח הקורבנוּת, זיהוי אוכלוסיית הנפגעים ואפיונה הסוציו-דמוגרפי. הגישה חיונית לבחינת מגמות ודפוסים ולפריסתם החברתית והמרחבית, אך היא מספרת מעט על ההקשרים האישיים שבהם מתרחשות העבירות, על תהליך בחירת הקורבן ועל יחסי הגומלין בין הצדדים, ואף שנתוניה מסייעים בזיהוי המתאמים של הפחד מפשיעה, אין הם מאירים את התגובות לפחד ואת השלכות הפגיעה. חרף מגבלותיהם המתודולוגיות אישרו הסקרים אינטואיציות ותיקות: סיכוני הקורבנוּת אינם מתחלקים באופן שווה, ונפגעי האלימות אינם חתך מייצג של האוכלוסייה. הדיון הציבורי ממשיך להנציח תפיסות של ביש מזל...
לקריאת הסיכום המלא הורד/י את הסיכום באמצעות הטופס לעיל^
