ציור כתבי יד עבריים בספרד של שלהי ימי הביניים: סימניה של תרבות במעבר
Kogman-Appel, 2002
שני עולמות אמנותיים נבדלים מצטיירים מתוך כתבי היד העבריים המעוטרים של חצי האי האיברי. האחד אניקוני ולא נרטיבי ומעדיף עיטור מופשט שניכרת בו השפעה אסלאמית, והוא אופייני לכתבי מקרא שמאפייניהם עמודי שטיח ובשלב מאוחר יותר ייצוג שטוח של כלי המקדש. האחר מספר את קורות בני ישראל בלשון דמותית המהדהדת את טעמה של אירופה הנוצרית, ומעטר הגדות של פסח במחזורים עצמאיים הניצבים בפתח הכרך או בסופו, מנותקים מן הטקסט. תיארוך ומוצא אינם מסבירים את ההבחנה, שכן השניים חופפים: הניב המתאסלם מופיע בקסטיליה בשנות השלושים של המאה השלוש עשרה ושורר בקטלוניה ובאראגון לאורך המאה הארבע עשרה, ואילו הניב הדמותי פורח בקטלוניה בין 1320 לכ-1375, באותו אזור ואפשר שאף באותם בתי מלאכה. גם קיום דווקני של הדיבר השני אינו מסביר את האניקוניות, שכן רשויות רבניות התירו ברובן ייצוג דמותי דו ממדי; נוכחות הדמות נקבעת פחות בידי ההלכה ויותר בידי הסתגלות תרבותית (אקולטורציה), ובסביבה אסלאמית שלט העיטור המופשט.
קסטיליה: אניקוניות ולשון צורנית אסלאמית
אסכולה חשובה של עיטור מקרא פרחה במאה השלוש עשרה בטולדו. מקרא מרסיי נכתב באמצע המאה בידי הסופר יצחק בן ישראל, ועמוד השטיח שלו, עלי פלמטה בתוך גלילים היוצרים מדליונים, שאול מעיטור אדריכלי אסלאמי ובכלל זה מארמון הטאיפה בטולדו. קרוב לו כתר דמשק, מקרא שהופק בבורגוס ב-1260 ובו דגמי שזירה בצבע ובזהב לצד מיקרוגרפיה, עיטור בקווי כתב זעירים. חיים בן ישראל, קרובו של יצחק, העתיק בטולדו ב-1277 מקרא השמור בפרמה, והוא שהנהיג את ייצוג כלי המקדש: ארון הברית, המזבחות, המנורה ושולחן לחם הפנים, פרושים בשטוח על הקלף בלא יחס מרחבי, מרחפים כצלליות זהב חסרות גוף. אין זה איור...
לקריאת הסיכום המלא הורד/י את הסיכום באמצעות הטופס לעיל^
