על עצים ועל ה'מקום'
ליסובסקי, 2004
מבוא
פולחן מקומות קדושים הוא חלק בלתי נפרד מן התרבות האנושית, מתועד במקורות היסטוריים, ארכאולוגיים וספרותיים מכל התקופות. מקום קדוש הוא מרחב פיזי שהפך למרחב מיתי בעקבות התגלות או כוח על-טבעי שנקשר בו, ובעברית המילה 'מקום' אוצרת את שתי המשמעויות: אתר וטריטוריה מזה, וכינוי מטפורי לאלוהות מזה. מרכיביו הנופיים של המקום הקדוש הם עצים, הרים, תצורות סלע (מערה, גל אבנים), מים (מעיין, ברכה) ומבנים (קבר, ציון), והקדושה המיוחסת להם הופכת אותם למוקד של פולחן סביבתי ומאצילה עליהם ממד של 'בית האלוהים'.
במוקד עומד העץ הקדוש, כמייצג מובהק של הנוף המקודש בארץ-ישראל. פולחן עצים קדושים מוכר בתרבויות רבות ומנותקות זו מזו: הים התיכון, אפריקה, אירופה והמזרח הרחוק, ובכולן מתקדשים עצים עתירי מידות, לרוב עצי סרק, או המקומות שבהם הם צומחים. הקדושה פועלת בשני מישורים: המקום מגשר אל העולם האלוהי ומאפשר לחוות אירועי מפתח מן העבר, והוא נתפס כמשופע באנרגיה פלאית הנגישה למאמין. האמונה בכוחם של עצים בעלי סגולות פלא משותפת ליהודים, לנוצרים, למוסלמים ולדרוזים, והיא שהבטיחה את שימורם הפיזי ואת המשך הפולחן בהם לאורך דורות. מיקומה של ארץ-ישראל בצומת יבשות ותרבויות הביא לכך שהחורש הטבעי בה נכחד או דוכא, ועל רקע נוף חשוף היה העץ המקודש לסימן היכר חזותי וסמלי וכן ל'מאגר גנטי' שממנו התחדש הצומח, בבחינת שמורת נוף תרבותי בזמן ובמרחב.
על ה'מקום' ועל העץ הקדוש במקורות ההיסטוריים
פולחן העצים נזכר כבר במקרא ('תחת אלון ולבנה ואלה כי טוב צלה'), אך זוהה עם עבודה זרה ועם ה'אשרה', ולפיכך נדרשה הכרתת סממניו המוחשיים: הבמות, המזבחות והקרבנות. עם זאת אין הדברים מכוונים כלפי עצים שהתקדשו בעקבות נס או אירוע...
לקריאת הסיכום המלא הורד/י את הסיכום באמצעות הטופס לעיל^
