על אמת ושקר במובן החוץ-מוסרי
Nietzsche, 2008
השכל ככלי של העמדת פנים
אפשר לבדות משל על כוכב נידח שעליו המציאו חיות פיקחות את הידיעה; זו הייתה הדקה היהירה והכוזבת ביותר של "ההיסטוריה העולמית", ומשהתקרר הכוכב מתו החיות. גם משל כזה אינו ממצה עד כמה עלוב וחולף נראה השכל האנושי בטבע: היו נצחים בלעדיו, וכשייעלם לא יקרה דבר, שכן אין לו שליחות מעבר לחיי האדם, ורק נושאו מתייחס אליו בחגיגיות, כאילו ציר העולם סובב בתוכו. הוא הוקצה ליצורים החולפים ביותר כאמצעי לעכבם דקה בקיום, וכוחותיו העיקריים נפרשים בהעמדת פנים, הדרך שבה שומרים על עצמם פרטים חלשים שנמנעו מהם קרניים ושיני טרף: כזב, חנופה, הדר שאול, מסכה ומשחק תפקיד בפני אחרים ובפני עצמו. זה הכלל בקרב בני אדם, עד שאין דבר פחות מובן מצמיחתו של דחף ישר וטהור לאמת בתוכם; חושיהם גולשים על פני השטח ורואים "צורות", ואף מן הגוף מסתיר הטבע את רובו כדי לכלוא את האדם בתודעה גאה ומתעתעת, ואת המפתח השליך.
חוזה השלום וחקיקת הלשון
כל עוד מבקש הפרט להחזיק מעמד מול זולתו הוא מנצל את השכל להעמדת פנים, אך מתוך שעמום והכרח הוא חפץ לחיות בעדר, כורת שלום ומגרש מעולמו את מלחמת הכול בכול הבוטה ביותר. חוזה השלום מביא את הצעד הראשון לעבר דחף האמת: נקבע מה ייחשב "אמת", מומצא כינוי אחיד ומחייב לדברים, וחקיקת הלשון מניחה את חוקי האמת הראשונים, שכן כאן נולדת הניגודיות בין אמת לשקר. השקרן אומר "אני עשיר" במקום "עני", והחברה מנדה אותו לא מפני ההונאה כשלעצמה אלא מפני הנזק הבא עמה. באותו מובן מוגבל רוצים בני אדם באמת: הם חפצים בתוצאותיה משמרות החיים, אדישים לידיעה...
לקריאת הסיכום המלא הורד/י את הסיכום באמצעות הטופס לעיל^
