סיכום ספר בראשית
תוכן עניינים
פרק א' - בריאת העולם בשישה ימים 2
פרק ב' - השבת, גן עדן ובריאת האישה 3
פרק ג' - החטא בגן והגירוש ממנו 4
פרק ד' - קין רוצח את הבל, וצאצאי קין ושת 5
פרק ה' - עשרת הדורות מאדם ועד נח 5
פרק ו' - השחתת האדם ואלוהים מצווה על נח לבנות תיבה 6
פרק ז' - המבול 6
פרק ח' - המים נסוגים ונח יוצא מן התיבה 7
פרק ט' - ברית הקשת בענן, ונח ובניו 7
פרק י' - העמים שיצאו מבני נח 8
פרק י"א - מגדל בבל, ושושלת שם עד אברם 8
פרק י"ב - אברם יוצא לארץ כנען ויורד למצרים 9
פרק י"ג - אברם ולוט נפרדים 9
פרק י"ד - מלחמת המלכים, אברם מציל את לוט ופוגש את מלכיצדק 10
פרק ט"ו - ברית בין הבתרים 11
פרק ט"ז - הגר יולדת את ישמעאל 11
פרק י"ז - ברית המילה ושינוי השמות 12
פרק י"ח - שלושת האורחים, בשורת הבן, ואברהם מתווכח על סדום 13
פרק י"ט - חורבן סדום ועמורה, לוט ובנותיו 14
פרק כ' - אברהם ושרה בגרר אצל אבימלך 15
פרק כ"א - לידת יצחק, גירוש הגר וישמעאל, והברית עם אבימלך 15
פרק כ"ב - העקדה 16
פרק כ"ג - מות שרה וקניית מערת המכפלה 17
פרק כ"ד - עבד אברהם מביא את רבקה ליצחק 18
פרק כ"ה - מות אברהם, בני ישמעאל, ולידת יעקב ועשו 19
פרק כ"ו - יצחק בגרר 20
פרק כ"ז - יעקב גונב את הברכה 21
פרק כ"ח - יעקב יוצא לחרן וחולם על הסולם 22
פרק כ"ט - יעקב בבית לבן: רחל, לאה ושבע השנים הכפולות 23
פרק ל' - בני יעקב, והעסקה על הצאן המנומר 24
פרק ל"א - יעקב בורח מלבן, והברית בגלעד 25
פרק ל"ב - יעקב מתכונן לפגישה עם עשו ונאבק עם המלאך 26
פרק ל"ג - הפגישה עם עשו 27
פרק ל"ד - דינה ושכם, והטבח שעשו שמעון ולוי 28
פרק ל"ה - יעקב בבית אל, מות רחל ומות יצחק 29
פרק ל"ו - צאצאי עשו ומלכי אדום 29
פרק ל"ז - יוסף ואחיו: החלומות, הבור והמכירה 30
פרק ל"ח - יהודה ותמר 31
פרק ל"ט - יוסף בבית פוטיפר ובבית הסוהר 31
פרק מ' - חלומות שר המשקים ושר האופים 32
פרק מ"א - חלומות פרעה ועלייתו של יוסף 33
פרק מ"ב - האחים יורדים למצרים בפעם הראשונה 34
פרק מ"ג - הירידה השנייה, עם בנימין 35
פרק מ"ד - הגביע בשקו של בנימין, ונאום יהודה 36
פרק מ"ה - יוסף מתגלה לאחיו 37
פרק מ"ו - יעקב ומשפחתו יורדים למצרים 38
פרק מ"ז - יעקב לפני פרעה, ויוסף מנהל את מצרים בשנות הרעב 39
פרק מ"ח - יעקב מברך את אפרים ומנשה 40
פרק מ"ט - ברכות יעקב לבניו ומותו 41
פרק נ' - קבורת יעקב ומות יוסף 42
פרק א' - בריאת העולם בשישה ימים
בהתחלה ברא אלוהים את השמים ואת הארץ. הארץ הייתה שממה ריקה, חושך כיסה את המים העמוקים, ורוח אלוהים נעה מעליהם. אלוהים ברא את העולם בדיבור: הוא אמר שיהיה אור, והיה אור. הוא ראה שהאור טוב, הפריד בינו ובין החושך, וקרא לאור יום ולחושך לילה. כך הסתיים היום הראשון, וכך נמשכה הבריאה, יום אחרי יום, כל יום ומעשהו.
ביום השני עשה אלוהים את הרקיע, שהפריד בין המים שמלמטה ובין המים שמלמעלה, וקרא לו שמים. ביום השלישי אסף את המים שמתחת לשמים למקום אחד כדי שתיראה היבשה, קרא ליבשה ארץ ולמקווי המים ימים, וציווה על הארץ להצמיח עשב וצמחים ועצי פרי, כל אחד למינו, עם זרעו בתוכו. ביום הרביעי קבע מאורות ברקיע כדי להבדיל בין היום והלילה ולשמש סימנים לזמנים, לימים ולשנים: המאור הגדול לשלוט ביום, המאור הקטן לשלוט בלילה, ואת הכוכבים. ביום החמישי מילא את המים בשרצים ובדגים, ובהם התנינים הגדולים, ואת האוויר בעופות, ובירך אותם שיפרו וירבו וימלאו את הים והארץ. ביום השישי הוציא מן הארץ את בעלי החיים, החיות הגדולות, הבהמות והרמשים. אחרי כל שלב ראה אלוהים שהתוצאה טובה.
בסוף היום השישי אמר אלוהים: נעשה אדם בצלמנו ובדמותנו, שישלוט בדגים, בעופות, בבהמות ובכל הרמשים שעל הארץ. הוא ברא את האדם בצלמו, זכר ונקבה, בירך אותם ואמר להם שיפרו וירבו וימלאו את הארץ ויכבשו אותה וישלטו בכל החיים שבה. למאכל נתן להם את כל העשב בעל הזרע ואת כל פרי העץ, ולחיות ולעופות נתן את ירק העשב. אלוהים הסתכל על כל מה שעשה, וראה שהכול טוב מאוד.
פרק ב' - השבת, גן עדן ובריאת האישה
כשהושלמה מלאכת השמים והארץ, סיים אלוהים ביום השביעי את העבודה ושבת בו מכל מלאכתו. הוא בירך את היום השביעי וקידש אותו, מפני שבו נח מכל מה שברא ועשה.
כך נוצר האדם: בזמן שעוד לא צמח דבר על פני הארץ, כי אלוהים עדיין לא הוריד גשם ולא היה אדם שיעבוד את האדמה, יצר אלוהים את האדם מעפר האדמה ונפח באפו נשמת חיים, והאדם קם לחיים. אלוהים נטע גן בעדן, במזרח, ושם בו את האדם. בגן הצמיח כל עץ יפה למראה וטוב למאכל, ובתוכו שני עצים מיוחדים: עץ החיים, ועץ הדעת טוב ורע. מעדן יצא נהר שהשקה את הגן והתפצל לארבעה נהרות, וביניהם החידקל והפרת. אלוהים הטיל על האדם לעבוד את הגן ולשמור עליו, והרשה לו לאכול מכל עצי הגן, אבל ציווה עליו איסור אחד: מעץ הדעת טוב ורע אסור לו לאכול, ואם יאכל ממנו, ימות.
אלוהים אמר שלא טוב שהאדם יהיה לבדו, וביקש לעשות לו בן זוג שיתאים לו. הוא הביא לפני האדם את כל חיות השדה ואת כל עופות השמים, והאדם נתן לכל אחד מהם את שמו, אבל בין כולם לא נמצא לו בן זוג ראוי. אז הפיל אלוהים על האדם שינה עמוקה, לקח אחת מצלעותיו וסגר את המקום בבשר, ומן הצלע בנה אישה והביא אותה אל האדם. האדם אמר שהפעם זו עצם מעצמיו ובשר מבשרו, ולכן תיקרא אישה, כי מאיש נלקחה. מכאן נובע הקשר שבין גבר לאישה: אדם עוזב את אביו ואת אמו, נצמד לאשתו, והשניים נעשים לבשר אחד. שניהם היו ערומים, ולא התביישו בכך.
פרק ג' - החטא בגן והגירוש ממנו
הנחש היה ערמומי מכל חיות השדה, והוא פנה אל האישה ושאל, כביכול בתמימות, אם אלוהים באמת אסר עליהם לאכול מכל עצי הגן. האישה תיקנה אותו: מכל העצים מותר לאכול, רק מן העץ שבאמצע הגן אסור לאכול ואסור לגעת, כדי שלא ימותו. הנחש אמר לה שהיא לא תמות. אלוהים יודע, טען, שביום שיאכלו מן העץ ייפקחו עיניהם והם יהיו כמוהו, יודעים טוב ורע. האישה הסתכלה על העץ וראתה שהוא טוב למאכל, מושך את העין ומבטיח דעת, לקחה מן הפרי ואכלה, ונתנה גם לאיש שאיתה, והוא אכל. מיד נפקחו עיניהם של שניהם, והם הבינו שהם ערומים, ותפרו לעצמם חגורות מעלי תאנה.
לפנות ערב שמעו את אלוהים מתהלך בגן והתחבאו בין העצים. אלוהים קרא לאדם ושאל איפה הוא. האדם ענה ששמע את קולו בגן ונבהל, כי הוא ערום, ולכן התחבא. מי אמר לך שאתה ערום, שאל אלוהים. האם אכלת מן העץ שאסרתי עליך? האדם הטיל את האשמה על האישה שאלוהים נתן לו: היא נתנה לו מן העץ והוא אכל. האישה הטילה את האשמה על הנחש שהטעה אותה.
אלוהים גזר את הדין על שלושתם. הנחש יהיה מקולל מכל הבהמות והחיות, יזחל על גחונו ויאכל עפר כל ימיו, ובינו ובין האישה וצאצאיה תשרור שנאה לעולם: הם ירוצצו את ראשו והוא ינשוך את עקבם. האישה תלד בכאב גדול, תימשך אל בעלה והוא ישלוט בה. האדם, מפני ששמע לאשתו ואכל, יעבוד אדמה מקוללת שתוציא לו קוצים ודרדרים, ישיג את לחמו רק בעבודה קשה ובזיעה, עד שישוב אל האדמה שממנה נלקח, כי מעפר נוצר ואל העפר יחזור. האדם קרא לאשתו חוה, מפני שהיא תהיה אם לכל חי. אלוהים עשה לשניהם כותנות עור והלביש אותם.
אלוהים אמר שהאדם נעשה עכשיו כמוהו ביכולת לדעת טוב ורע, וחשש שישלח את ידו גם אל עץ החיים ויחיה לעולם. לכן שילח אותו מגן עדן לעבוד את האדמה שממנה נוצר, והעמיד ממזרח לגן את הכרובים ולהב חרב מתהפכת, כדי לחסום את הדרך אל עץ החיים.
פרק ד' - קין רוצח את הבל, וצאצאי קין ושת
לאדם ולחוה נולדו שני בנים. את הבכור קראה חוה קין, ואחריו נולד הבל. הבל היה רועה צאן, וקין עבד את האדמה. לאחר זמן הביא קין מנחה לאלוהים מפרי האדמה, והבל הביא מן הבכורות השמנות של צאנו. אלוהים קיבל ברצון את הבל ואת מנחתו, ואל קין ואל מנחתו לא פנה. קין התמלא כעס ופניו נפלו. אלוהים שאל אותו למה הוא כועס ולמה פניו נפלו, והזהיר אותו: אם ייטיב את דרכו, יוכל להרים את ראשו, ואם לא, החטא רובץ לפתחו ומחכה לו, אבל בידו לשלוט בו.
קין לא שמע. הוא דיבר עם הבל, וכשהיו בשדה התנפל עליו והרג אותו. אלוהים שאל את קין איפה הבל אחיו, וקין ענה שאינו יודע, וכי הוא השומר של אחיו? אלוהים אמר לו שדמו של אחיו זועק אליו מן האדמה. על כן יהיה קין מקולל: האדמה שספגה את דם אחיו לא תיתן לו עוד את כוחה, והוא יהיה נודד חסר מנוחה בארץ. קין אמר שהעונש גדול מכפי שיוכל לשאת. גורשת אותי מעל האדמה ומפניך, אמר, אנדוד בלי מנוחה, וכל מי שימצא אותי יהרוג אותי. אלוהים הבטיח שמי שיהרוג את קין ייענש שבעתיים, ונתן לקין סימן שיגן עליו מפני כל מי שיפגוש. קין הלך מלפני אלוהים והתיישב בארץ נוד, ממזרח לעדן.
לקין נולד בן, חנוך, והוא בנה עיר וקרא לה על שמו. מצאצאיו של חנוך יצא למך, שלקח לו שתי נשים, עדה וצילה. בניו של למך היו הראשונים במלאכתם: יבל היה אבי הרועים שחיים באוהלים, יובל אבי המנגנים בכינור ובחליל, ותובל קין היה ראשון הנפחים שעבדו בנחושת ובברזל. למך התפאר באוזני נשיו שהוא הורג איש על כל פצע ונער על כל חבורה, ושאם על קין נגזרה נקמה שבעתיים, עליו נגזרה נקמה של שבעים ושבע.
בינתיים ילדה חוה בן נוסף, ואדם קרא לו שת, מפני שאלוהים שם לו צאצא אחר במקום הבל שקין הרג. לשת נולד אנוש, ובימיו החלו בני האדם לקרוא בשם אלוהים.
פרק ה' - עשרת הדורות מאדם ועד נח
זהו ספר תולדותיו של אדם: שרשרת של עשרה דורות, מאדם ועד נח, שבכל חוליה בה נאמר כמה שנים חי האב עד שנולד בנו, כמה חי אחר כך, ומתי מת. אדם חי תשע מאות ושלושים שנה, ואחריו באו שת, אנוש, קינן, מהללאל, ירד, חנוך, מתושלח, למך ונח, וכולם חיו מאות שנים. שניים יוצאים מן הכלל בשרשרת: חנוך, שהלך עם אלוהים, חי רק שלוש מאות שישים וחמש שנים ונעלם, כי אלוהים לקח אותו, ומתושלח, שחי יותר מכל אדם, תשע מאות שישים ותשע שנים. למך קרא לבנו נח, מתוך תקווה שינחם אותם מן העבודה הקשה באדמה שקילל אלוהים. לנח נולדו שלושה בנים: שם, חם ויפת.
פרק ו' - השחתת האדם ואלוהים מצווה על נח לבנות תיבה
כשהתרבו בני האדם על הארץ, ראו בני האלוהים שבנות האדם יפות, ולקחו להם נשים מכל מי שבחרו. אלוהים קבע שרוחו לא תשרה באדם לעולם, כי הוא בשר ודם, וימיו יהיו מאה ועשרים שנה. בימים ההם, וגם לאחר מכן, חיו בארץ הנפילים, הגיבורים ואנשי השם של ימי קדם.
אלוהים ראה שרעת האדם רבה בארץ, ושכל מה שעולה בלבו הוא רע מן הבוקר עד הערב. הוא התחרט על שעשה את האדם, ולבו נעצב, והוא החליט למחות מעל פני האדמה את האדם ואת הבהמה ואת הרמש ואת העופות. רק נח מצא חן בעיניו. נח היה איש צדיק ותמים בדורו, שהלך עם אלוהים, והיו לו שלושה בנים: שם, חם ויפת.
הארץ הייתה מלאה אלימות ושחיתות, ואלוהים אמר לנח שהחליט לשים קץ לכל חי. הוא ציווה עליו לבנות תיבה מעצי גופר, ספינה ענקית בעלת תאים, מכוסה זפת מבפנים ומבחוץ, בת שלוש קומות, עם פתח בצדה וחלון למעלה, ומסר לו את מידותיה. הוא הודיע לנח שהוא מביא מבול מים על הארץ להשמיד כל מה שנושם מתחת לשמים, אבל איתו יכרות ברית: הוא ייכנס אל התיבה עם אשתו, בניו ונשי בניו, ויביא עמו זוג מכל בעלי החיים, זכר ונקבה, מן העופות, מן הבהמות ומן הרמשים, כדי שיישארו בחיים, וגם יאסוף מזון לו ולהם. נח עשה את כל מה שאלוהים ציווה עליו.
פרק ז' - המבול
כשהתיבה הייתה מוכנה, אמר אלוהים לנח להיכנס אליה עם כל ביתו, כי אותו ראה צדיק בדור הזה. מן הבהמות הטהורות ומן העופות ציווה עליו לקחת שבעה זוגות, ומן הבהמות שאינן טהורות זוג אחד, כדי שיישאר מהם זרע על פני הארץ. בעוד שבעה ימים, אמר לו, ירד גשם במשך ארבעים יום וארבעים לילה, וכל מה שחי יימחה מן האדמה. נח עשה כדבריו.
נח היה בן שש מאות שנה כשבא המבול. הוא נכנס אל התיבה עם אשתו, עם שלושת בניו ועם נשותיהם, ובעלי החיים באו אליו זוגות זוגות, זכר ונקבה, כפי שציווה אלוהים, ואלוהים סגר את התיבה מאחוריו. בשבעה עשר לחודש השני נבקעו מעיינות התהום שבבטן האדמה ונפתחו ארובות השמים, והגשם ניתך על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה. המים עלו וגברו והרימו את התיבה, והיא צפה על פני המים. המים גברו עוד ועוד, עד שכיסו את ההרים הגבוהים ביותר שמתחת לשמים ועלו גם מעליהם.
כל מה שחי על היבשה מת: העופות, הבהמות, החיות, הרמשים וכל בני האדם. כל מה שנשם נמחה מן הארץ, ונותרו רק נח ומי שהיו איתו בתיבה. המים שלטו על הארץ מאה וחמישים יום.
פרק ח' - המים נסוגים ונח יוצא מן התיבה
אלוהים זכר את נח ואת כל החיות שאיתו בתיבה, והעביר רוח על הארץ. מעיינות התהום וארובות השמים נסתמו, הגשם נעצר, והמים התחילו לסגת לאט לאט. אחרי מאה וחמישים יום נחה התיבה על הרי אררט, וכעבור חודשים נוספים נראו ראשי ההרים.
אחרי ארבעים יום פתח נח את חלון התיבה ושלח עורב, והעורב יצא וחזר, יצא וחזר, עד שהתייבשו המים. אחר כך שלח יונה לבדוק אם המים ירדו מעל פני האדמה, אבל היונה לא מצאה מקום לנוח בו ושבה אל התיבה, ונח הושיט את ידו ואסף אותה פנימה. הוא חיכה שבעה ימים ושלח אותה שוב, ולעת ערב חזרה היונה ובפיה עלה זית טרי, וכך ידע נח שהמים ירדו. הוא חיכה עוד שבעה ימים ושלח אותה בפעם השלישית, והיא לא חזרה אליו עוד. נח הסיר את מכסה התיבה וראה שפני האדמה התייבשו, ובחודש השני של השנה החדשה הייתה הארץ יבשה לגמרי.
אלוהים אמר לנח לצאת מן התיבה עם אשתו, בניו ונשי בניו, ולהוציא איתו את כל החיות, כדי שיתפשטו בארץ ויפרו וירבו. נח יצא, וכל בעלי החיים יצאו אחריו למשפחותיהם. הוא בנה מזבח לאלוהים והעלה עליו קורבנות מן הבהמות ומן העופות הטהורים. אלוהים קיבל את הקורבן ברצון ואמר בלבו שלא יקלל עוד את האדמה בגלל האדם, אף שלבו של האדם נוטה לרע מנעוריו, ולא יכה עוד את כל החיים כפי שעשה. כל ימי הארץ, הבטיח, לא ייפסקו עוד הזריעה והקציר, הקור והחום, הקיץ והחורף, היום והלילה.
פרק ט' - ברית הקשת בענן, ונח ובניו
אלוהים בירך את נח ואת בניו ואמר להם לפרות ולרבות ולמלא את הארץ. הוא נתן בידיהם את כל בעלי החיים, והפעם התיר להם לאכול בשר, אבל קבע שני איסורים: אסור לאכול בשר שעודנו חי ודמו בו, ואסור לשפוך דם אדם. מי שישפוך דם אדם, דמו יישפך, מפני שהאדם נעשה בצלם אלוהים. אלוהים הקים ברית עם נח, עם בניו ועם כל בעלי החיים שיצאו מן התיבה, לכל הדורות: לא יהיה עוד מבול שישחית את הארץ ואת כל החיים בה. כסימן לברית נתן את הקשת בענן. כשיתקדרו עננים על הארץ ותיראה הקשת, יזכור אלוהים את בריתו ולא יביא עוד מבול.
נח התחיל לעבוד את האדמה ונטע כרם. הוא שתה מן היין, השתכר, ושכב חשוף בתוך אוהלו. חם, אביו של כנען, ראה את אביו בעירומו, ובמקום לכסות אותו יצא וסיפר על כך לשני אחיו. שם ויפת לקחו שמלה, הניחו אותה על כתפיהם, נכנסו אל האוהל כשפניהם מופנים לאחור כדי שלא יראו את אביהם, וכיסו אותו. כשהתפכח נח והבין מה עשה לו בנו הצעיר, קילל את כנען, בנו של חם, שיהיה עבד לאחיו, ובירך את שם ואת יפת: כנען יהיה עבד לשניהם. נח חי אחרי המבול עוד שלוש מאות וחמישים שנה, ומת בגיל תשע מאות וחמישים.
פרק י' - העמים שיצאו מבני נח
מבניו של נח, שם, חם ויפת, יצאו כל עמי העולם לאחר המבול. מיפת יצאו עמי האיים והצפון, ובהם יוון, מדי ומגוג. מחם יצאו כוש, מצרים, פוט וכנען: מכוש בא נמרוד, הגיבור והצייד המהולל, שהקים את הממלכה הראשונה בארץ שנער ומלך בבבל ובערים נוספות, ומכנען יצאו כל העמים שישבו בארץ כנען, מצידון בצפון עד עזה וסדום בדרום. משם יצאו עמי המזרח, ובהם עילם, אשור וארם, וביניהם עבר, אבי העברים, שאחד מבניו נקרא פלג כי בימיו התפלגה הארץ. כל אלה התפזרו בארצותיהם, כל עם ללשונו ולמשפחותיו, ומהם נתפלגו העמים בארץ אחרי המבול.
פרק י"א - מגדל בבל, ושושלת שם עד אברם
אחרי המבול דיברו כל בני האדם שפה אחת. בנדודיהם מן המזרח מצאו בקעה בארץ שנער והתיישבו בה. שם למדו לשרוף לבנים מחומר ולהשתמש בהן כבאבנים, ואמרו זה לזה: נבנה לנו עיר ומגדל שראשו מגיע לשמים, ונעשה לעצמנו שם, כדי שלא נתפזר על פני כל הארץ. אלוהים ירד לראות את העיר ואת המגדל, ואמר שאם עם אחד עם שפה אחת מתחיל במעשה כזה, שוב לא יהיה דבר שייבצר מהם. הוא בלל את שפתם, כך שלא הבינו עוד איש את רעהו, והפיץ אותם משם על פני כל הארץ, והם הפסיקו לבנות את העיר. על כן נקרא המקום בבל, על הבלבול שנעשה שם בשפת כל הארץ.
מכאן נמשכת שרשרת הדורות מבנו של נח, שם, ועד תרח: עשרה דורות, שבכל אחד מהם נאמר בן כמה היה האב כשנולד בנו וכמה חי אחרי כן, ואורך החיים הולך ומתקצר מדור לדור. לתרח נולדו שלושה בנים: אברם, נחור והרן. הרן מת בעיר מולדתו, אור כשדים, בחיי אביו, והשאיר אחריו בן בשם לוט. אברם נשא לאישה את שרי, ונחור נשא את מלכה, בתו של הרן. שרי הייתה עקרה ולא היו לה ילדים. תרח יצא מאור כשדים עם אברם בנו, עם לוט נכדו ועם שרי כלתו, בדרך לארץ כנען, אבל הם הגיעו עד חרן והתיישבו שם. תרח מת בחרן.
פרק י"ב - אברם יוצא לארץ כנען ויורד למצרים
אלוהים אמר לאברם לעזוב את ארצו, את מולדתו ואת בית אביו, וללכת אל ארץ שיראה לו. הוא הבטיח לעשות אותו לעם גדול, לברך אותו ולהגדיל את שמו, לברך את מברכיו ולקלל את מקלליו, ושבו יתברכו כל משפחות האדמה. אברם, שהיה אז בן שבעים וחמש, יצא מחרן כפי שנאמר לו, עם שרי אשתו, עם לוט בן אחיו, עם כל הרכוש שצברו ועם האנשים שהצטרפו אליהם, והגיע לארץ כנען. בשכם נראה אליו אלוהים והבטיח לתת את הארץ הזאת לצאצאיו, ואברם בנה שם מזבח. משם המשיך להרים שליד בית אל, בנה גם שם מזבח, והמשיך לנדוד דרומה.
בארץ פרץ רעב קשה, ואברם ירד למצרים לגור שם עד שיעבור. כשהתקרבו למצרים אמר לשרי: את אישה יפה, וכשיראו אותך המצרים יבינו שאת אשתי, יהרגו אותי וישאירו אותך בחיים. אמרי שאת אחותי, כדי שייטיבו איתי בזכותך ואשאר בחיים. ואכן, כשהגיעו למצרים ראו שרי פרעה את יופייה של האישה, שיבחו אותה לפני פרעה, והיא נלקחה אל ארמונו. בזכותה גמל פרעה לאברם בצאן, בבקר, בחמורים, בגמלים ובעבדים.
אלוהים הכה את פרעה ואת בני ביתו במגפות קשות בעבור שרי. פרעה קרא לאברם ושאל בזעם: מה עשית לי? למה לא אמרת לי שהיא אשתך? למה אמרת שהיא אחותך, וכך לקחתי אותה לי לאישה? הנה אשתך, קח אותה ולך. הוא הורה לאנשיו ללוות את אברם מן הארץ עם אשתו ועם כל רכושו.
פרק י"ג - אברם ולוט נפרדים
אברם עלה ממצרים לנגב עם אשתו ועם לוט, עשיר מאוד במקנה, בכסף ובזהב, וחזר בדרך שבה בא, עד המקום שבין בית אל והעי שבו בנה את מזבחו. גם ללוט היו צאן ובקר ואוהלים, והארץ לא הייתה מסוגלת לפרנס את שניהם יחד, כי רכושם היה רב. בין רועי אברם ורועי לוט פרץ ריב, והכנענים והפריזים עדיין ישבו אז בארץ.
אברם אמר ללוט שלא ראוי שתהיה מריבה ביניהם ובין רועיהם, כי הם בני משפחה אחת. כל הארץ פתוחה לפניך, אמר לו, היפרד ממני: אם תפנה שמאלה, אני אפנה ימינה, ואם ימינה, אני אפנה שמאלה. לוט הרים את עיניו וראה את כל כיכר הירדן, ארץ פורייה ומושקה כמו גן אלוהים או כמו ארץ מצרים, כפי שהייתה לפני שאלוהים השחית את סדום ואת עמורה, ובחר בה. הוא נסע מזרחה והתיישב בערי הכיכר, עד סדום, שאנשיה היו רעים וחוטאים מאוד. אברם נשאר בארץ כנען.
אחרי שלוט נפרד ממנו אמר אלוהים לאברם להרים את עיניו ולהסתכל צפונה, דרומה, מזרחה ומערבה: את כל הארץ שהוא רואה הוא ייתן לו ולצאצאיו לעולם, וצאצאיו יהיו רבים כעפר הארץ, שאיש אינו יכול למנות אותו. הוא אמר לו לקום ולהתהלך בארץ לאורכה ולרוחבה, כי לו היא ניתנת. אברם התיישב באלוני ממרא שבחברון, ובנה שם מזבח.
פרק י"ד - מלחמת המלכים, אברם מציל את לוט ופוגש את מלכיצדק
ארבעה מלכים מן המזרח, ובראשם כדרלעומר מלך עילם, שלטו שתים עשרה שנה בחמש הערים שבעמק ים המלח, ובהן סדום ועמורה. בשנה השלוש עשרה מרדו בהם מלכי הערים, ובשנה הארבע עשרה בא כדרלעומר עם בעלי בריתו, הכניע בדרכו עמים רבים משני צדי ים המלח, וערך קרב נגד חמשת המלכים בעמק השידים. ארבעת המלכים ניצחו. מלכי סדום ועמורה נסו, חלק מאנשיהם נפלו בבורות החמר שמילאו את העמק והשאר ברחו להרים, והמנצחים...
לקריאת הסיכום המלא הורד/י את הסיכום באמצעות הטופס לעיל^
