התאבדותו של ח'ליל חאוי: רקוויאם לדור
עג'מי, 2000
מוות שנקרא רקוויאם לדור
בליל 6 ביוני 1982, ביום שבו פלש שריון ישראלי ללבנון, שלח יד בנפשו ח'ליל חאוי, משורר בעל שם ומרצה באוניברסיטה האמריקאית של ביירות, על מרפסת ביתו במערב העיר, והוא בן שישים ושתיים. "איפה הערבים?" שאל את עמיתיו בקמפוס שעות אחדות קודם לכן, "מי ימחה את כתם הבושה ממצחי?"
התרבות הערבית, המדגישה נאמנות לחמולה, למשפחה ולעדה הדתית, אינה נוטה להצדיק התאבדות, אך עולם הספרות הערבי קרא במותו ביקורת על מצבם הפוליטי של הערבים ולא סיפור פרטי של דיכאון ושדים אישיים. שירו הנודע ביותר, "הגשר" משנת 1957, שבו הציע המשורר את צלעותיו כגשר איתן שעליו יחצו הצעירים אל "המזרח החדש", ומעשה הייאוש של 1982 שימשו כמחזיקי ספרים תוחמים לפרק זמן שלם בחיי הערבים, בין הבטחת התחייה ובין ההודאה בכישלונה.
המספידים והתיקון לאגדה
ההספדים ציירו גיבור לאומי על רקע ליל אפלה. סופר צפון-אפריקאי כתב שחאוי, שבור מפצעי הערבים, בחר ב"שתיקה עליונה"; משורר פלסטיני קבע שחזה את "התמוטטות הכול" והקדים מועד לקצו שלו. חבר לספסל הלימודים הציב אותו בתוך דורו: חבורת סטודנטים ומורים שהתלכדה באוניברסיטה האמריקאית של ביירות, חיה בצל תבוסת 1948 ותבעה שהכול יהיה חדש בפוליטיקה ובספרות. באותה עדות נשמר גם הפרדוקס שבבסיס יצירתו, אהבה גדולה לערבים הכרוכה בשנאה לחולשתם ולחוסר האונים שלהם.
היה במוות הפטריוטי הזה יותר משראתה העין. אחיו הצעיר איליה, מבקר ספרות שחי בצל אח מוכשר וביקורתי, פרסם ארבע שנים אחרי ההתאבדות ביוגרפיה רחבת יריעה ולצדה רומן, נבהאן, ושניהם הסירו את צעיף המסתורין וחשפו את הרקע המשפחתי, את העוני ואת הנוירוזה. מעשה אמיץ היה זה בתרבות שסודות המשפחה נלקחים בה אל הקבר. דייזי...
לקריאת הסיכום המלא הורד/י את הסיכום באמצעות הטופס לעיל^
