הקורטיזנה באמנות: עובדה היסטורית או פנטזיה מודרנית?
Schuler, 1991
הקורטיזנה כבעיה היסטוריוגרפית
הדוגמניות היפות והחושניות של הציור האיטלקי במאה ה-16 הן מן הנשים החידתיות והנדונות ביותר באמנות הרנסנס ושלאחריו, ונשים מאודרות ואנונימיות אלה עוררו תגובות בכל הטווח: מהתחמקות שמסתירה חשק ועד התלהבות גלויה, ולאחרונה ביקורת פמיניסטית פולמוסית הרואה בהצגתן הפסיבית בבואה של שנאת הנשים הרנסנסית. פרשנות חוזרת קושרת אותן למקצוע הקורטיזנה, שהיה נפוץ למדי במאה ה-16, אך הרבה נבנה בספרות על כה מעט: אין בידינו אף ציור אחד ומוכח של קורטיזנה רנסנסית, ואף שמסמכים מן התקופה מעידים על ציורים של קורטיזנות מוכרות, אין יצירה מוכרת שניתן לזהות כך בביטחון.
מלמד יותר מן הציורים עצמם הוא האופן שבו פרשנויות מאוחרות חושפות דפוסי חשיבה שלאחר הרנסנס. דווקא באזור העמום שבו ה'אמנות הגבוהה' נפגשת עם סמל מובהק של משיכה חושנית מילאו דעות קדומות אישיות והיסטוריות תפקיד מרכזי בשיח המחקרי, כפי שמראים שלושה אופני ייצוג: הז'אנרי, הפורטרטי והחושני.
האופן הז'אנרי: תיעוד שהפך לדעה קדומה
האופן הז'אנרי כולל יצירות המתעדות הופעה, לבוש ומנהגים של קורטיזנות, והן קיימות באופן חד משמעי רק בהדפס, ובראשן לוחות התלבושות המסומנים בספר התלבושות של צ'זרה וצ'ליו מ-1590. בציור הדברים סבוכים: 'שתי נשים על מרפסת' של ויטורה קרפאצ'ו מוכר כתיאור שתי קורטיזנות, אך זיהוי זה חדש להפתיע, ובמשך מאות שנים נחשבו הנשים לשתי גבירות ונציאניות, מסקנה הנתמכת בשלט האצולה של משפחת טורלה הפטריצית שעל האגרטל ברקע. מקורו בשלהי המאה ה-19, בכתיבתו של מבקר ויקטוריאני שהתרשם מן הטכניקה אך שיער שאין לפנינו הזמנת פורטרט אלא תרגיל ציור שקיבל אחדות כסאטירה על מידותיה...
לקריאת הסיכום המלא הורד/י את הסיכום באמצעות הטופס לעיל^
