המדדים שלנו, אנחנו: מאה שנות מעקב עצמי ממאזניים לרצועת המעקב של המאה ה-21
Crawford et al., 2015
רקע ומבוא
אנו חיים בעידן של מדידה, אך המדידה עצמה אינה תופעה חדשה. מהספר הדומסדיי ועד הסטטיסטיקה המודרנית, מדידה וכימות שימשו לאורך ההיסטוריה כלים להבנת העולם החברתי, להגדרת הנורמלי והחריג ולשינוי התנהגות. מכשירי מעקב עצמי לבישים תוארו כמפתחים "תרבות חדשה של נתונים אישיים" ואף כמהפכה בדרך שבה אנשים מבינים את גופם. רצועות מעקב המתחברות לפרק כף היד ומכשירים נוספים צמחו בפופולריות מאז השקת ה-FitBit הראשון ב-2008, ומציעים ניתוח של פעילות גופנית, שינה, שריפת קלוריות וקצב לב.
הדיסקורס סביב מכשירים אלה יוצר רושם של טכנולוגיה חדשנית המשקפת במדויק את מצב הגוף. מעבר למדידה הפיזית, הטענה המרכזית היא שנתונים אלה יעניקו הכרה עצמית, ומתוכה יצמח אדם כשיר יותר, מאושר יותר ופרודוקטיבי יותר. הבטחה זו פיתויה, אך אינה חדשה כלל וכלל.
הדחף לכימות גופני ולקשר בין מדידה חיצונית לידיעה עצמית מוכר מזה למעלה ממאה שנה, כפי שמוכיחות המאזניים שהציעו הבטחה זו לאורך כל אותה תקופה. עם זאת, יש הבדל מהותי: בעוד שהמאזניים מסרו את הנתונים ישירות למשתמש, מכשיר הלביש מעביר את הנתונים לגורמים רבים נוספים. ניתוח השוואתי של מכשירי המדידה העצמית לאורך מאה שנה מאפשר להצביע על הדמיון הרטורי בין שתי הטכנולוגיות, לצד ההבדלים המהותיים ביחסי הנתונים, הכוח והשליטה.
מאזניים ככלי מעקב היסטורי: מהרחוב לחדר האמבטיה
מאז סוף המאה ה-19 הפכו המאזניים לאחת מטכנולוגיות המעקב העצמי הנפוצות ביותר. הם עברו מסלול של שינוי מרחבי ותרבותי: מחדר הרופא, דרך הרחוב הציבורי, ועד לבית הפרטי. רק לקראת סוף המאה ה-19 החלו רופאים לתעד משקל שגרתי, ורק בתחילת המאה ה-20 הפכה שקילה שגרתית לנוהל רפואי מקובל.
ב-1885 הומצאו ה"מאזניים הציבוריים" (penny scale) בגרמניה, ומשם התפשטו לארצות הברית. ב-1937 דיווח משרד המסחר האמריקני שמאזניים ציבוריים הם האמצעי העיקרי שבאמצעותו יותר מ-130 מיליון אנשים שומרים על קשר עם משקלם ובריאותם. מכשירים אלה כללו מנגנוני פיתוי שונים: תמונות של כוכבי קולנוע, הורוסקופים, מסטיק וממתקים. המטרה הייתה כלכלית: להפיק רווח...
לקריאת הסיכום המלא הורד/י את הסיכום באמצעות הטופס לעיל^
