האשמת נפגעות והאשמת עדי ראייה בהקשר של אונס
Levy & Ben-David, 2008
מן הדיאדה נפגע-פוגע אל הטריאדה
הצגת הדיאדה פוגע-נפגע הייתה מן ההתפתחויות המשמעותיות בקרימינולוגיה: הבנת התנהגותו של עבריין מנקודת מבט חד-ממדית נמצאה חסרת תוחלת, ובמקומה הוצעה בחינת הזיקה שבין הפוגע לנפגע. מייסדי הוויקטימולוגיה התמקדו בהשתתפותו של הנפגע ובתפקידו בזירת העבירה ופיתחו טיפולוגיות לפי מידת מעורבותו ואחריותו, ומכאן צמחה הסוגיה השנויה במחלוקת של הטלת אשמה על הנפגעת. הוויקטימולוגיה העכשווית גורסת שהדיאדה אינה משקפת את המציאות במלואה, שכן ברוב המקרים נוכח בה גורם שלישי, ומגדירה את הזירה כטריאדה של נפגעת, פוגע ועד ראייה.
ההיגיון של האשמת הנפגעת
האשמת הזולת היא התנהגות חברתית רגילה ושכיחה, והחיפוש אחר האשם הוא תגובה צפויה לאירועים שליליים ובלתי צפויים. ביחס לעבריינים נטייה זו נראית הגיונית, אך הטלת אשמה על נפגעות בשל העבירה שבוצעה נגדן היא בלתי צפויה, בלתי סבירה ובלתי הוגנת. בהקשר של אונס נבחן מגוון רחב של משתנים: מאפייני הנפגעת, נסיבות האירוע ומאפייניו החברתיים-דמוגרפיים של המתבונן. חלקם נמצאו בעלי השפעה יציבה, ובהם סגנון לבושה של הנפגעת, שכרותה, טיב הקשר בינה לבין הפוגע וכן מגדרו של המתבונן ורקעו ההשכלתי, ואילו אחרים הניבו ממצאים סותרים.
רוב המחקר נערך במסגרת חד-ממדית המתמקדת בנפגעת בלבד, ורק מיעוטו השווה בין האשמת הפוגע להאשמתה. מן ההשוואות עולה שנשים נוטות יותר מגברים לייחס אשמה רבה לפוגע מאשר לנפגעת, ששכרות הנפגעת מגבירה את האשמה המיוחסת לה בעוד שכרות הפוגע מפחיתה את אשמתו, וכי בצריכת אלכוהול זהה של שניהם הואשמה הנפגעת יותר. גם מידת המקריות שבמפגש משפיעה: כשהאונס...
לקריאת הסיכום המלא הורד/י את הסיכום באמצעות הטופס לעיל^
