בצל הכאב: תהליך הקמת ארגון משפחות נרצחים ונרצחות בישראל במבט ויקטימולוגי-פמיניסטי
וילמובסקי וגבריאל-זני, 2024
חוק זכויות נפגעי עבירה כרקע
חוק זכויות נפגעי עבירה, שנחקק בישראל בשנת 2001 כנגזרת של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו משנת 1992, הכיר בנפגעים כבעלי עניין בהליך הפלילי המתנהל בעקבות עבירה שפגעה בהם או בבן משפחתם המנוח. הוא נשען על הצהרת עצרת האומות המאוחדות מנובמבר 1985, שהציגה את הצורך בהגנה, ביידוע ובשיתוף, בהשבה ובפיצוי ובשירותי סיוע, ועל דוח שפורסם בישראל בינואר 1987 בידי המשנה ליועץ המשפטי לממשלה דאז, ולפיו טיפול מושכל בנפגעי עבירה מחייב דרכים משפטיות וטיפוליות כאחת. ההליך הפלילי, המתמקד בנאשם, מקושר לקורבנות משנית הנובעת ממתח ומחוסר ידע על הזכויות ועל הגורמים המנהלים אותו. החוק אינו מקנה לנפגע מעמד פורמלי, אך מעגן את זכותו למידע ולהשמעת עמדתו.
ויקטימולוגיה פמיניסטית כמסגרת תיאורטית
תחום הוויקטימולוגיה החל להתפתח בסוף שנות ה-40 של המאה ה-20 ועסק בראשיתו בטיפולוגיה של קורבנות. בשנת 1972 הוצגה השאלה מיהו הקורבן, מתוך הכרה שזהויות קורבנות מובנות חברתית ואי אפשר להניח מעמד משפטי של נפגע רק משום שהתרחש פשע. הביקורת על האטימות ועל הפרקטיקות המפלות של מערכת המשפט הפלילי הצמיחה תנועות חברתיות של קורבנות, בד בבד עם התנועות לזכויות האדם והאזרח והתנועה הפמיניסטית.
הביקורת הפמיניסטית בקרימינולוגיה ראשיתה בעבודה חלוצית משנות ה-70 שהאירה את אופייה המגדרי של קורבנות נשים לאלימות בתוך מבני יחסי כוח. הוויקטימולוגיה הפמיניסטית מניחה את אופיין הפטריארכלי של חברות, שבהן המשטרה ומערכת המשפט מייצגות תפיסות פטריארכליות של נשיות, גבריות ומיניות. מוקדי המחקר...
לקריאת הסיכום המלא הורד/י את הסיכום באמצעות הטופס לעיל^
