בין זיכרון להיסטוריה: על הבעיה של המקום
נורה, 1993
קיימים מקומות שמעוררים התעניינות כיוון שהזיכרון מתגבש בהם ומוצא בהם מקלט. תחושת ההמשכיות דבקה בהם ונהפכת למשקע. מקומות אלו נקראים "מחוזות זיכרון", מכיוון שאין עוד "סביבות זיכרון". חברות הזיכרון , אשר הבטיחו את שימור הערכים ומסירתם הלאה, הגיעו אל סופן. בא קיצן של אידיאולוגיות הזיכרון, שהבטיחו את מעבר הסדיר מן העבר אל העתיד ושהורו אילו דברים מן העבר יש לנצור ולקדם בהם את פני העתיד. האופן של התפיסה ההיסטורית השתנה. קיים מרחק רב בין הזיכרון האמיתי לבין הזיכרון שלנו-ההיסטוריה, שהלך והעמיק ככל שבני האדם הכירו בזכות/יכולת/חובה שלהם לקחת חלק בשינוי (מאז העת החדשה):
• הזיכרון האמיתי: הזיכרון החברתי והטהור (שנמצא בחברות פרימיטיביות/ארכאיות). זיכרון מופנם, מארגן, מעדכן ספונטנית, זיכרון ללא עבר המוליך את המורשת אל הזמן הבראשיתי.
• היסטוריה: מה שהחברות כיום עושות לעבר, התמורה (שינויים) מביאה לשכחה. הזיכרון שהוא עקבות ומיון.
ההלימות שבין היסטוריה והזיכרון אינה קיימת עוד. אילו היינו חיים את הזיכרון לא היה צורך לייחד לו מחוזות. מרגע שיש סימנים, מרחק, אמצעיות, איננו נמצאים בתוך הזיכרון האמיתי אלא בתוך ההיסטוריה.
זיכרון היסטוריה
מייצג את החיים, מתפתח תמיד-היזכרות ושיכחה, שימושים ומניפולציות, תקופות חבוי ותקופות מתפרץ. השחזור הבעייתי והלא שלם של מה שכבר איננו
תופעה אקטואלית. קשר שנחווה בהווה נצחי ייצוגו של העבר המאגי והרגשי
מסגל לעצמו רק את הפרטים הנוחים, לא תמיד מדויק או שלם פעולה אינטלקטואלית ומחלנת, מזמינה ניתוח ושיח ביקורתי
ממקם את ההיזכרות בתחום הקודש מנערת את ההיזכרות מתחום הקודש
נובע מקבוצה שהוא מלכד, ולכן מספר הזיכרונות רב כמספר הקבוצות שייכת לכולם ואף לא לאחד-בעלת ייעוד אוניברסאלי
מוחלט מכירה רק ביחסי
מכה שורש בקונקרטי קשורה ברצפים חולפים, התפתחויות ויחסים בין דברים
בהיסטוריה פועלת ביקורת המשמידה את הזיכרון הספונטני. הזיכרון תמיד חשוד בעיני ההיסטוריה, אשר מטרתה היא להדחיקו. בחברות ההיסטוריה ביטול הקודש יהיה סופי ומוחלט. חברה שתחיה בסימן ההיסטוריה תשמר מבנים ומוזיאונים אך תרוקן אותם ממה שהופך אותם למחוזות זיכרון.
אחד הסימנים המוחשיים ביותר להתנתקות ההיסטוריה מן הזיכרון הוא התחלה של היסטוריה של ההיסטוריה-תודעה היסטוריוגרפית. נוצר מעין שליחות להעמיד זיכרון חיובי, כולל ומסביר יותר מן הזיכרונות הקודמים. כל התיקונים הגדולים בהיסטוריה היו במהותם הרחבה של בסיס הזיכרון הקולקטיבי. כתיבת ההיסטוריה מתרגמת את חתרנותה הפנימית של היסטוריה-זיכרון למונחים של היסטוריה-ביקורת. כל היסטוריה היא ביקורתית מטבעה. פירושה של תודעה היסטוריוגרפית הוא גיוס ההיסטוריה לגלות בתוכה את מה שאינו ממינה, היא מגלה שהיא עצמה קורבן הזיכרון ומתאמצת להשתחרר ממנו. כלומר, היא בעלת תפקיד מתקן ומעצב של התודעה. לעיתים תפקיד ההיסטוריוגרפיה הוא להחדיר ספק וביקורת אל בין הזיכרון וההיסטוריה-ע"י בחינה מחדש של המסורת בצורה לא תמימה. כאשר ההיסטוריה בוחנת את הליכי יצירתה, הפצתה וכינונה בתור מסורת, היא נכנסת כולה אל העידן ההיסטוריוגרפי ומשלימה את הינתקותה מן הזיכרון (שמעשה בעצמו מושא להיסטוריה אפשרית).
בעבר, בצרפת, המושגים היסטוריה, זיכרון ואומה השלימו זה את זה. הפירוק התרחש ע"י המרת הצמד...
לקריאת הסיכום המלא הורד/י את הסיכום באמצעות הטופס לעיל^
