שיטות מרחביות
Knott, 2011
התפתחות הגישות המרחביות בחקר הדת
לגיאוגרפיה של הדת היסטוריה ארוכה בתוך הגיאוגרפיה החברתית והתרבותית, ואף שתרמה להבנת תפוצתן של דתות ולמיפוין לא הניבה מתודולוגיה או שיטות משלה אלא נשענה על שיטות מקובלות בגיאוגרפיה ובמדעי החברה. גם גוף העבודה על מרחב קדוש שהתפתח בחקר הדתות מאמצע המאה ה-20 לא ניסח גישה מתודולוגית גלויה, ומכאן נעדרו גישות מרחביות ממדריכים לחקר הדתות עד שהמפנה המרחבי (spatial turn) נטמע במדעי הרוח והחברה בשנות התשעים. שיטות מרחביות הן כלים ואסטרטגיות אנליטיות לגשת לנתונים על דת מנקודת המבט של מרחב, של מקום (place) או של גיאוגרפיה, והן מעמידות בחזית מיצוב, תפוצה, סקאלה ותנועה, ולעתים את ייצור המרחב (production of space) ואת המאבקים עליו.
מעטים ניסחו שיטה בת-שעתוק, ומודלים מתודולוגיים חולצו מעבודת הקודמים בידי הבאים אחריהם. כך בכתיבה על מרחב קדוש, שחזרה והפנתה לניסוחיו של אליאדה: מקום קדוש מהווה שבר בהומוגניות של המרחב, השבר מסומל בפתח המאפשר מעבר בין אזורים קוסמיים, התקשורת עם השמים מובעת בדימויים המפנים לציר העולם, ומסביב לציר שוכן העולם. האקסיומות נבחנו מול הקשרים ופרספקטיבות ביקורתיות, ומבקריהן תיקנו אותן או חתרו תחתיהן, וכך קיבלו מעמד מתודולוגי בהיותן ניתנות להחלה ולבחינה בזמנים ובמקומות אחרים. נוספו להן ארבעה אופני מעורבות סימבולית בייצור המרחב הקדוש, ניכוס, הדרה, היפוך והכלאה, אך ספק אם אלה מגיעים לכלל שיטה.
סוגיות תיאורטיות ואפיסטמולוגיות
ויכוחים מוקדמים הציעו חלוקות עבודה בין גיאוגרפים לחוקרי דת, בין גיאוגרפיה של הדת לגיאוגרפיה דתית או בגישה דיאלקטית, אך חוקרים התנגדו להן ועבדו מעבר לגבולות הדיסציפלינריים. קווי שבר אחרים חותכים את אותם גבולות: גישה פנומנולוגית הרואה בדת ובקדוש סוי גנריס ועמדה...
לקריאת הסיכום המלא הורד/י את הסיכום באמצעות הטופס לעיל^
