סיפור תרבות: יהודי תוניסיה וארצות מוסלמיות אחרות
צור, 2003
מבוא
מכל ארצות צפון אפריקה -- לוב, תוניסיה, אלג'יריה ומרוקו -- הייתה תוניסיה הפתוחה ביותר להשפעות תרבותיות מבחוץ. סיפורה התרבותי מתחיל בתושביה המקוריים של צפון אפריקה, הברברים, שהטביעו חותם עמוק על תרבות האזור. הסופר אלבר ממי, יהודי תוניסאי בן דורם של הורי ניסים סרוסי, העניק לגיבור ספרו הראשון את השם אלכסנדר מרדכי בנילוש, התוהה על מקור שם משפחתו: "בנילוש, בן-עילוש, או בן הטלה בשפה הברברית-ערבית. מאיזה שבט הררי יצאו הורי?" מסורת בת האזור מספרת שיש בין היהודים המקומיים כאלה שמוצאם מבני שבטים ברבריים שהתגיירו; אגדה שרווחה סיפרה אפילו שעם פלישת הערבים לצפון אפריקה במאה ה- 7 לספירה, הנהיגה כהינה (כוהנת) את מלחמת הברברים המתייהדים בפולשים. בתהייתו על זהות גיבורו מתייחס ממי לאגדה: "יום אחד דימיתי לגלות את עצמי נצר למשפחת נסיכים ברבריים שיוהדו על-ידי כהינה, אותה מלכה לוחמת שיסדה ממלכה יהודית בלב האטלס. שמחתי על שמוצאי מלב הארץ הזאת". ספק אם יש לאגדה גרעין מציאותי, אך יש בה כדי להעיד על מהות תושבי האזור הקדומים, על מודעות לנוכחות יהודית עתיקת יומין בצפון אפריקה ועל הרובד הראשון בתרבות האזורית, הברברי, שגם יהודים היו שותפים לו.
ההיסטוריה התרבותית של האזור כוללת תקופה בת מאות שנים בה שלחו לתוכו האימפריות העתיקות, כפניקיה, רומא וביזנטיון, שלוחות עמוקות; באתר הנמצא ליד תוניס עומדים היום שרידיה של קרתגו האגדית, בירתו של חניבעל, יריבה הגדול של רומא. הם מעידים על תרבות ימית ועירונית מפותחת מאין כמוה. אחרי שניגף חניבעל בידי אויביו שלטו הרומים בתוניסיה ושרידי תרבותם פזורים בה במקומות שונים, אך דווקא הרובד הברברי הקדום יותר וחסר הכתב, הוא שנותר חי.
הרובד התרבותי הדומיננטי ביותר באזור עד ימינו אלה הוא זה הערבי, שמקורו בחצי האי ערב. עם הופעת האסלאם במאה ה- 7 ויציאת הלוחמים הערבים להפיץ את הדת החדשה ולהשליטה על אזורים אחרים, הם הגיעו גם לצפון אפריקה, לשם הביאו לא רק שפה חדשה, הערבית, אלא גם דת חדשה - האסלאם. כדת השלטת באזור דחק האסלאם את הדתות הפגאניות של הברברים, ואת הדתות המונותיאיסטיות הקודמות, היהדות והנצרות, עד היעלמה המלא של הנצרות מן האזור. ההגירה הערבית האחרונה לאזור התייחדה בכך שהגיעה מכיוון ספרד ויצרה רובד נוסף ומיוחד של תרבות בצפון אפריקה, האנדלוסי. בפלישותיהם מחצי האי ערב הגיעו הערבים עד ספרד וכידוע דחקו את רגלי הנוצרים מחצי האי האיברי לכמה מאות שנים, הקימו בו ממלכות ויצרו בו את אחד משיאי התרבות הערבית, ממנה נהנו גם יהודי ספרד. כשהצליחו הנוצרים לכבוש בחזרה ובהדרגה את ספרד הם החלו לדחוק ממנה את המוסלמים והיהודים. גירוש היהודים מספרד בשנת 1492 היה חלק מתהליך זה; במקביל גורשו גם המוסלמים, שהגיעו ברובם לחופי צפון אפריקה במאות ה- 16- וה- 17 והביאו עמם ידע בחקלאות, בבנייה, במלאכה, במסחר, בשירה ובמוזיקה. כך נכנס לתרבות המקומית רובד נוסף, שנקרא על שם האזור הדרומי של ספרד שבו התרכזו המוסלמים -- אנדלוסיה. הפליטים המוסלמים מספרד נקראו מוריסקוס, ואילו יוצאי ספרד היהודים נודעו בקהילות בכינוי "המגורשים". אלה ואלה הוסיפו לתרבות המקומית רובד חשוב ועשיר במיוחד, שבמקומות רבים הפך לדומיננטי; מטעם זה נחשבת עד היום מורשתם הדתית של יהודי צפון אפריקה ל"ספרדית", אף על פי שלא כל יהודי האזור מוצאם מקרב מגורשי ספרד.
בניגוד למוסלמים התיישבו רבים מאנוסי היהודים בפורטוגל במערב אירופה ובדרומה וכך התפתח אצל יהודי צפון אפריקה רובד נוסף וייחודי של הגירה ותרבות, האיטלקי, שמקורו בהגירת האנוסים לעיר הנמל ליוורנו, מרכזם המסחרי של הדוכסים לבית מדיצ'י, אדוני אזור טוסקנה שבאיטליה. מעיר זו, ששמה בערבית הוא אלגורן, יצאו ברבות הימים בני משפחות יהודיות פורטוגזיות למצוא את מזלם בערי נמל אחרות לאורך חופי הים התיכון, ובין היתר הגיעו לתוניס. הם הביאו עמם מיסודות התרבות של דרום אירופה, כלומר שפות שלא ממשפחת השפות השמית אלא הלטינית (פורטוגזית, איטלקית ואחר כך גם צרפתית), ידע שונה בהליכות המסחר והכלכלה, דפוסים אחרים של בנייה, ריהוט וביגוד, וכיוצא באלה. ברבות הימים הקימו לעצמם המהגרים היהודים מאיטליה קהילה נפרדת, שנקראה על שם עיר מוצאם הטוסקנית גראנה (אנשי ליוורנו). ואילו קהילת הרוב של התושבים היהודים הוותיקים נקראה תוואנסה (אנשי תוניס). באחד משלבי התלבטותו של אלכסנדר מרדכי בנילוש בשאלת זהותו הוא מעלה גם את האפשרות שאין הוא אלא מצאצאי האנוסים הללו, שהגיעו לאיטליה והתיישבו אחר כך בתוניס. ממי, שאביו נמנה עם התוואנסה ולא עם הגראנה, בחר לגיבורו אב קדמון מפואר במיוחד ממוצא איטלקי: "פעם... מצאתי את עצמי צאצא לצייר איטלקי מתקופת הרנסאנס. גזרתי את הערך [על שמו] מתוך 'לארוס' [אנציקלופדיה צרפתית ידועה] והראיתי לידידי את ציוריו של אחד מאבות אבותי". אצל המוסלמים הופיעה קבוצה חדשה שלא הייתה לה מקבילה אצל היהודים: התורכים העות'מאנים, אנשי צבא ומנהל של אימפריה מוסלמית חדשה שצברה כוח ועצמה מהמאה ה- 15 והשתלטה במהלך המאה ה- 16 על רוב צפון אפריקה. התורכים העות'מאנים נלחמו בנוצרים, בעיקר בים, באמצעות שודדי הים הקורסארים שפעלו בשירות המדינה, וכוננו בלוב, בתוניסיה ובאלג'יריה ממשלים הכפופים ל"שער העליון" באיסתנבול. התורכים נבדלו מתושבי צפון אפריקה הן במוצאם -- הם לא היו ברברים או ערבים -- והן בלשונם, שלא הייתה שמית. בתוניסיה הצליחה השושלת התורכית להיפרד משלטונו הישיר של הסולטאן התורכי ולכונן בה מעין ממלכה עצמאית. ואולם השליט, הביי של תוניס, המשיך לגייס חיילים ואנשי ממשל במרכז האימפריה העות'מאנית. ראשי הקהילות היהודיות, ובמיוחד בני התוואנסה, היו משולבים עמוקות בממשל המקומי וספגו גם הם ממורשת הרובד החדש הזה שהטביע את חותמו על הארץ במשך קרוב לארבע מאות שנה.
הרובד התרבותי האחרון שהטביע חותם עמוק על תוניסיה הוא נוצרי-אירופי מודרני. אחרי למעלה מאלף שנים שבהן הייתה יד האסלאם על העליונה, נטתה הכף במאות ה- 19 וה- 20 לטובת המעצמות האירופיות, בראשן איטליה וצרפת, שהשתלטו בהדרגה על צפון אפריקה כחלק מתהליך הקולוניאליזם הכלל-עולמי. מהגרים איטלקים רבים התיישבו בתוניסיה במאה ה- 19; עשירי הגראנה הפכו אז למעין עילית של המושבה האיטלקית המקומית. אולם תוניסיה נפלה בסופו של דבר לידי צרפת ב- 1881 ונשלטה על-ידה עד ל- 1956. ב- 1830 השתלטה צרפת גם על אלג'יריה הסמוכה, ועל מרוקו ב- 1912; איטליה שלטה בלוב מ- 1911. עומק המשבר שגרם הקולוניאליזם ליהודי האזור מוכח מנטישתם ההמונית אותו עם סיום השלטון הקולוניאלי בצפון אפריקה לישראל, צרפת ואיטליה.
הספרות הערבית-היהודית
ערב הגעת הצרפתים הופיעה מגמה תרבותית חדשה לגמרי בקרב יהודי תוניסיה. הוצאתם לאור של עיתונים, עלונים, חוברות וספרונים פופולאריים ולא דתיים בערבית-יהודית באותיות עבריות, התאפשרה משום התפשטות הדפוס והחלשות האליטות הדתיות. צעירים יהודים מוכשרים וחדשנים שנחשפו למודרניזציה כבר ברבע השני של המאה ה- 19, פרסמו ביקורת פוליטית ותרבותית וכתבות ספרותיות, תרגומי יצירות אירופיות ויצירות עבריות משכילות. אכן, בעקבות פריצת הגבולות של הכלכלה המסורתית בתוניסיה זרמו לשוק המקומי גם רעיונות ומושגים רוחניים חדשים, בהם גם כאלה השונים מרעיונותיה של כי"ח. הצעירים הללו הסתייגו מהתמערבות מהירה ומנטישת ערכי המסורת והתרבות המקומית. שלום פלאח ואליעזר פרחי, בדומה לגוויטע, חיפשו בערבית-יהודית את שביל הזהב בין דרישות המודרנה ובין ערכי הקהילה היהודית הישנים וביקשו להעביר ליהודים מסרים רוחניים ותרבותיים המעוגנים במסורת הדתית, בהשכלה היהודית המתונה, ולעתים גם בציונות. אולם רוח הזמן ודרישות הקיום הכלכלי לא סייעו לשמירת שפתם הישנה והמיוחדת של יהודי תוניסיה. תוך דור אחד קיבלו רוב בני הנוער היהודי בתוניסיה, בנים ובנות, חינוך יסודי צרפתי בבתי הספר של כי"ח בתוניס, בסוסה ובצפאקס.
מערכת החינוך...
לקריאת הסיכום המלא הורד/י את הסיכום באמצעות הטופס לעיל^
