מקורותיה של התנהגות הרסנית עצמית בילדות
van der Kolk et al., 1991
רקע
פגיעה עצמית מכוונת מיוחסת לכ-7 עד 10 אחוזים מן המטופלים הפסיכיאטריים, וכחמישה אחוזים מן הלוקים בהפרעות אישיות שמים קץ לחייהם. קו מחקר אחד מבחין בין פגיעה עצמית ובין ניסיון אובדני מבחינת הכוונה, הקטלניות, גיל ההופעה, יחס המינים והמשמעות הבין-אישית: הפגיעה העצמית פותחת בגיל ההתבגרות, כוללת אפיזודות רבות ומגוון אמצעים ומביאה הקלה, ואילו ניסיונות אובדניים חוזרים בתדירות נמוכה יותר ונושאים ערך תקשורתי פחות.
הספרות הקלינית מזכירה שוב ושוב היסטוריות ילדות של התעללות פיזית או מינית אצל נפגעים עצמיים, ושני מחקרים פרוספקטיביים על ילדים שעברו התעללות תיעדו מעשים הרסניים עצמיים, ובהם חבטות ראש, נשיכה, כווייה וחיתוך אצל 41 אחוזים מן הילדים באחד מהם. ניתוק (דיסוציאציה) נלווה תדיר לפגיעה עצמית, ורבים מדווחים על קהות לפניה, על היעדר כאב בשעתה ועל הקלה אחריה. אצל פרימטים שאינם בני אדם פגיעה עצמית היא תגובה שכיחה לשיבוש קיצוני של הטיפול ההורי.
שיטה
המדגם נלקח ממחקר אורך שנועד לתקף את האבחנה של הפרעת אישיות גבולית אל מול הפרעת אישיות אנטי-חברתית, הפרעת אישיות סכיזוטיפלית והפרעה דו-קוטבית מסוג II. מבוגרים צעירים בני 18 עד 39 גויסו ממסגרות קליניות בבית החולים קיימברידג', ממודעות בעיתונות המקומית ומשירות המבחן. 91 נבדקים נכנסו בין 1980 ל-1981 ו-33 נוספו בין 1985 ל-1986, ובסך הכול 124, ומהם 86 (69 אחוזים) הסכימו למעקב סדיר; בין 1986 ל-1988 אותרו 76 (88 אחוזים) מהם ו-74 הסכימו להתראיין. היסטוריית ההתנהגויות ההרסניות העצמיות נאספה בכניסה ברשימת תיוג של דחף וכעס שהעבירה עוזרת מחקר עיוורת לאבחנות, והנבדקים נראו אחת ל-4 עד 6...
לקריאת הסיכום המלא הורד/י את הסיכום באמצעות הטופס לעיל^
