זכויותיהם של להט"בים במשפט הבינלאומי
קרצמר ולושינסקי, 2016
א. מבוא
רקע כללי
ההכרזה האוניברסלית בדבר זכויות האדם ואמנות היסוד שנוסחו בעקבותיה נתקבלו בתקופה שבה מדינות דמוקרטיות רבות עדיין הפלילו יחסים הומוסקסואליים, ולכן אין הן מזכירות נטייה מינית בין הטעמים האסורים להפליה. אמנות בינלאומיות משקפות את ההסכמה הפוליטית הניתנת להשגה בעת ניסוחן, ובמישור הכלל-עולמי טרם התגבשה הסכמה המאפשרת התייחסות מפורשת לזכויות להט"בים. באירופה, לעומת זאת, חלחל השינוי בעמדות הציבור אל המשפט, ומגילת זכויות היסוד של האיחוד האירופי (2000) היא האמנה הבינלאומית הראשונה האוסרת במפורש הפליה על רקע נטייה מינית.
הכרה הדרגתית בזכויות להט"בים
היעדר אזכור מפורש לא מנע טענות שפגיעה בלהט"בים מפרה הוראות קיימות. יש להבחין בין גופים אזוריים לכלל-עולמיים, ובקרב האזוריים בולט בית הדין האירופי לזכויות אדם, המפרש את האמנה באופן דינמי המתאים עצמו להתפתחויות בחוקי המדינות, ופסיקתו היא המפותחת בתחום. בפרשת Dudgeon (1981) נקבע כי הפללת יחסים בין גברים פוגעת בזכות לחיים פרטיים לפי סעיף 8 לאמנה. הגופים הכלל-עולמיים נהגו זהירות: הוועדה לזכויות אדם אישרה תחילה צנזורה בפינלנד מטעמי מוסר ציבורי (Hertzberg), אך נטשה גישה זו בפרשת Toonen (1994), קו פרשת מים שממנו ואילך היא מגנה על מכלול זכויות הלהט"בים ובראשן השוויון. בהמשך הצטרפו הנציבות ובית הדין הכלל-אמריקניים, ואילו המוסדות האפריקניים נותרו מהוססים. פער בולט קיים בסוגיית ההכרה בזוגיות: בית הדין האירופי מתקדם, ואילו הוועדה לזכויות אדם נמנעת, לא מפני הבדל בלשון האמנות אלא מהצורך לשמר לגיטימיות מול מדינות המפלילות...
לקריאת הסיכום המלא הורד/י את הסיכום באמצעות הטופס לעיל^
