וויניקוט ועבודה סוציאלית קלינית: שותפות מעשית
Applegate, 1993
מאמר זה בוחן את תחולתם של המושגים התיאורטיים של ויניקוט על פרקטיקה קלינית בעבודה סוציאלית עם לקוחות שהרווחה הפסיכו-סוציאלית שלהם נפגעת על ידי מחסור סביבתי ופגיעויות התפתחותיות קשורות. המאמר מתייחס ל-3 שאלות מרכזיות: 1) מדוע וויניקוט רלוונטי לעבו"ס 2) אילו רעיונות של וויניקוט יותר שימושים לעבו"ס 3) איך הרעיונות הללו יכולים לבוא לידי ביטוי בפרקטיקה בהתייחס לבעיות סוציאליות.
לאחרונה, במקביל להיקף המתרחב ולשימוש בפסיכואנליזה, התחדשה ההכרה וההתלהבות של תרומתו הייחודית של ויניקוט לתיאוריה הקלינית ולפרקטיקה. מאז אמצע שנות השמונים הופיעו כמה אוספים של עבודותיו של ויניקוט שטרם פורסמו; ישנו גוף הולך וגדל של מחקרים על רעיונותיו ויישומם לפרקטיקה הקלינית. חוקרי המטא-פסיכולוגיה הפסיכואנליטית זיהו את ויניקוט כדמות מרכזית בתזוזה של הפרדיגמה בפסיכואנליזה מפסיכולוגיה פנימית לפסיכולוגית יחסיים. כמה מחברים מתחום העבודה סוציאלית כתבו על תחולתם של מושגי ויניקוט מעבודתם במגוון של דרכי פעולה.
ויניקוט שהיה רופא ילדים ופסיכואנליטיקאי בריטי שנפטר ב-1971, הקדיש את עיקר הקריירה שלו לעבודה עם ילדים מקופחים ובני משפחותיהם. הוא תיאר, התאמן ולימד מבסיס ערכים הומניסטי, שעולה בקנה אחד עם הערכים, העקרונות והיישומים של העבודה הסוציאלית. הוא תיאר ברגישות השפעה של אובדן, הפרדות, וטראומה מהסביבה כגורמים משפיעים על התפתחות האדם ותחושת רווחתו (well being). באופן עקבי הוא שם לב לנושאים של הקשר ותרבות בעבודתו, ובין התיאולוגים הפסיכואנליטיקאים, הוא היה הראשון שהביע מסגרת מושגית קפדנית להבנת יחסי הגומלין של אנשים עם סביבתם החומרית. רבים מהניסוחים המרכזיים של ויניקוט העמיקו ודייקו את נקודת המבט בעבודה סוציאלית של האדם כלפי עצמו, פרספקטיבה, למרות מאה שנות פיתוח, שהינה עדיין חמקמקה מבחינה מושגית.
מטרת מאמר זה היא להסביר את התאימות בין מספר מושגי מפתח של ויניקוט לבין עבודה סוציאלית קלינית. המאמר יעסוק בשלוש שאלות: 1) מדוע וויניקוט רלוונטי לעבו"ס 2) אילו רעיונות של וויניקוט יותר שימושים לעבו"ס 3) איך הרעיונות הללו יכולים לבוא לידי ביטוי בפרקטיקה בהתייחס לבעיות סוציאליות. התרגום של התיאוריה לפרקטיקה מודגם בתיאור המקרה.
מדוע וויניקוט רלוונטי לעבודה סוציאלית
מאז תקומתו, מקצוע העבודה הסוציאלית ראה ביחסי העזרה כאבן היסוד של הפרקטיקה. במהלך עשרות שנים של חשיבה מתמשכת במגוון רחב של הגדרות עם לקוחות ומערכות חברתיות המציגות את הבעייתיות האנושית המאתגרת ביותר, למדנו לקחת את מרכזיות היחסים כמובנת מאליה. לקראת סוף המאה ה-20, מקצוע העבודה סוציאלית שם דגש על יעילות ואחריות לביצוע הערכה והתערבות באופן מזורז, לעיתים אף לאחר פגישה אחת עם הפונה, דגש על תוצאה לעומת תהליך טיפולי. כל זה במקביל למקורות מימון מוגבלים. ניתן להבין מדוע מערכות יחסים ותהליכים טיפוליים נדחקים לעומת הצלחות ותוצאות.
וויניקוט מציע למטפלים מסגרת התייחסות נגישה המשמרת את מערכת היחסים במרכז המקצוע, ללא קשר לאופי ההתערבות. רעיונותיו שמים במרכז החשיבות את אופן בניית מערכת היחסים. רעיונותיו נבנו מצפייה באלפי תינוקות באינטראקציות עם מטפליהם, הוא הבחין ששלבי ההתקשרות המוקדמים הם אלה המהווים יסודות להרכבת עולמו של התינוק. ויניקוט פיתח מושגים המדגישים את החשיבות של הסביבה המוקדמת המאפשרת לתינוקות להתחיל לשים את החלקים והחתיכות של העולמות הפנימיים והחיצוניים שלהם יחד. לאחר מכן הוא העביר אלמנטים של התיאוריה המתפתחת שלו לעבודה קלינית עם ילדים ומבוגרים, מתוך הכרה כי באמצעות תמיכה ועידוד ליחסי אדם-סביבה מותאמים, הקלינאים מסייעים ללקוחות לשים את החלקים והחתיכות בעולמם יחד.
רוב עבודתו של ויניקוט הייתה, למעשה, עבודה סוציאלית. באמצעות פעילותו בפרויקט חינוך בתקופת מלחמת העולם השנייה, ועיסוקו במרפאת ילדים ב'איסט אנד' בשכונות עוני בלונדון, הוא נעשה מודע לסוגיות של פיצול משפחתי, חוסר בית, הזנחה, ועוד היבטים אחרים של כישלון וקיפוח סביבתי. חשיפתו לנושאים אלה עוררו אותו לפעולה חברתית; הוא היה חסיד, דובר ציבור ופעיל למען נפגעי נפש, ילדים חסרי ישע, עבריינים ואוכלוסיות חלשות אחרות. הוא היה מתנגד קולני לפסיכו-כירורגיה, ביהביוריזם וגישות אחרות שלדעתו הן לא הומניסטיות. עבודתו הנרחבת של ויניקוט עם אנשים שסבלו ממחלות נפשיות חמורות קשרה אליו עובדים סוציאליים ופסיכיאטריים, שאחת מהם, קלייר בריטון, הפכה לאשתו השנייה. כדי למקצע אותם הם התאמנו וכתבו על מה שכיום נקרא "ניהול מקרה" בבריאות הנפש - מציאת וקיום סביבה מקלה על אנשים במצוקה בקהילה. הוא גם לימד עובדים סוציאליים בבית הספר הלונדוני לכלכלה.
ויניקוט היה מחויב לעקרון ההגדרה העצמית של הלקוח. הוא האמין כי מטרתם של השירותים הקליניים היא "לא לכוון את חיי הפרט או את התפתחותו, אלא לאפשר את המגמות הנמצאות בעבודה בתוך הפרט, דבר המוביל לאבולוציה טבעית המבוססת על צמיחה". בנוסף, הוא היה מקורקע בתפיסה של אדם- בתוך-סביבה בהבנת התפקוד אנושי ועזרה לסיוע, דוחה תפיסות דואליסטיות ועומד על כך שההתפתחות האישית והסביבה נמצאים בקשר מתמשך. לדבריו, "היחידה [של תשומת הלב הקלינית] איננה הפרט, היחידה היא סביבה-הפרט"). לסיכום, רוב גישתו של ויניקוט להבנה ולסיוע לאחרים תואמת באופן אפיסטמולוגי את מחויבותה של העבודה הסוציאלית לשלב בין "עזרת אנשים" לבין "שינוי חברתי". המושגים ההתפתחותיים והקליניים שלו עוזרים לנו להעריך מחדש ולהבליט מחדש את ההבנה של הדינמיקה של הקשר המסייע כמרכזי לכל השירותים החברתיים.
איזה מן המושגים של ויניקוט שימושיים לעבודה סוציאלית?
חמישה מהמושגים של ויניקוט רלוונטיים במיוחד לעבודה סוציאלית: סביבת ההחזקה; שיוך האגו; אובייקט המעבר; שיוך לאובייקט ושימוש באובייקט; ועצמי אמתי ושקרי. תפיסות אלו יכולות לשמש להמשגת מגוון פעילויות העבודה הסוציאליות, החל במתן שירותים קונקרטיים לביצוע פסיכותרפיה ופסיכואנליזה.
"סביבה מחזיקה"- The Holding Environment
יצירת סביבות מחזיקות היא מהות העבודה החברתית והקשר הראשוני בין מושגי ויניקוט לבין פרקטיקה קלינית טובה. ויניקוט דיבר לראשונה על סביבת ההחזקה ביחס למיינסטרים של מטפלים לתינוקות בשבועות ובחודשי החיים הראשונים. אבל מעבר למעשה הגופני של ערסול התינוק, סבר ויניקוט כי החזקה מתארת את כל תנאי הסביבה, כולל סביבה בלתי-נראית. כפי שראה...
לקריאת הסיכום המלא הורד/י את הסיכום באמצעות הטופס לעיל^
