השינוי הדמוגרפי במדינות דרום אגן הים התיכון: סיבות לאופטימיות
Courbage, 2000
הקדמה
ועידת האו"ם לאוכלוסין ולפיתוח שהתכנסה בקהיר בספטמבר 1994 העבירה מסר ברור, גם אם לעתים היה צריך לקרוא אותו בין השורות: הגידול הדמוגרפי ותוצאותיו החברתיות-כלכליות אינם עוד סיבה מרכזית לדאגה. השאיפה להפחית את הריבוי הטבעי פינתה את מקומה לגישה הממוקדת בפרט, בפריון בריא ובזכויות נשים ובהעצמתן, וביסודה ההנחה שהאנושות נכנסה בבטחה לשלב השינוי בפריון ומתקדמת לעבר מצב יציב.
אגן הים התיכון חורג מן המהפך הזה רק במידה חלקית. עדיין מרבים לכתוב על התפוצצות אוכלוסין ועל תוצאותיה, עודף כוח אדם בשוק העבודה, פגיעה בסביבה ועיור מואץ, והתקשורת תרמה לעיוות הדיון כשחזתה אסון מתקרב. המגרב, הקרוב לאירופה יותר משאר המרחב, היה חשוף להתקפות מכולם, והדימוי של פיצוץ החליף את המונח המדויק, גידול דמוגרפי. תיקון זווית הראייה מחייב הישענות על נתונים עדכניים ועל מתודולוגיה שמייחסת משקל רב יותר לזיקה שבין פריון ובין אחד הגורמים המכריעים שלו, התרחבות ההשכלה של נשים.
האצת השינוי הדמוגרפי
מרחב שנחשב חסין בפני שינוי
עד שנות ה-70 נראתה הדמוגרפיה של המרחב הערבי מנותקת משאר העולם ומעוז של שימור המשפחה המרובה. תמותת התינוקות ירדה, אך השפעת הירידה על הילודה הייתה מזערית, ומודל השינוי הדמוגרפי, הקושר בין צמצום הילודה ובין שינויים בחינוך, בכלכלה ובחברה, נראה חסר תוקף בדרום הים התיכון. בשנות ה-60 כמעט לא הייתה שונות בין מדינות האגן ולא ניכר קו מפריד בין המגרב למזרח התיכון. נתונים אלה הזינו הכללות תרבותיות שקשרו בין ילודה גבוהה לאסלאם, ותומצתו לשלוש אקסיומות: הפריון המוסלמי גבוה בכל מקום, אין בו מגמת ירידה של ממש, והוא עולה על זה של עמים...
לקריאת הסיכום המלא הורד/י את הסיכום באמצעות הטופס לעיל^
