הצבא והתקשורת במאה ה-21: לקראת מודל חדש של יחסים
Limor & Nossek, 2006
הזיקה בין התקשורת לבין צבא ארצות הברית במהלך שתי מלחמות המפרץ חשפה דפוס קשר חדש שבמסגרתו הפגין הפיקוד הצבאי מאמץ רב לנהל את המלחמה הרחק מעין התקשורת ותוך כדי הגבלת יכולתה לסקר את המלחמה ולדווח עליה. המאמץ לנטרל את פעולת התקשורת הוא שלב שלישי וחדש בהתפתחות יחסי תקשורת וצבא בעידן המודרני. השלב הראשון, שלב ההנעה העצמית, אשר הגיע לשיאו במהלך מלחמת העולם השנייה, התאפיין בזהות אינטרסים בין התקשורת לבין הצבא ובבחירת התקשורת להעמיד מיוזמתה את יכולותיה, כדי לסייע לצבא. השלב השני, השלב המקביל שהתפתח בשלהי מלחמת וייטנאם, חשף את התהוותה של יריבות בין התקשורת לבין הצבא, יריבות שצמחה בד בבד עם דפוס היריבות שהתפתח בין התקשורת לבין הממסד הפוליטי וממסדים חברתיים נוספים. במשך השנים נכרה פער בין האינטרסים של הקונצרנים התקשורתיים הגלובליים ושל אינטרסי התקשורת בכללה, לבין האינטרסים של המדינה והחברה. מאמר זה מבקש לבחון את השינוי בקשרי הגומלין בין תקשורת לצבא לאורך השנים, תוך כדי התמקדות בהבדלים בדפוסי הקשר שהתהוו במאה ה־20 לבין השינויים בדפוסים אלה במהלך המאה ה־21. נוסף על כך, המאמר מבקש להציע מודל רב־ממדי ודינמי שבאמצעותו אפשר להבין את השינוי הכולל בדפוסי הגומלין בין צבא לתקשורת.
נקודת המוצא לניתוח היא יחסי תקשורת ההמונים עם המדינה. הספרות מזהה ארבעה מודלים המאפיינים יחסים אלה: המודל האוטוריטטיבי, המודל הליברטיני, המודל הטוטליטרי ומודל האחריות החברתית.
המודל האוטוריטטיבי מייצג פיקוח נוקשה על התקשורת ובעלות של המדינה על אמצעי התקשורת. מודל זה אפיין את המשטרים האירופיים במאה ה־17 עד המאה ה־19. המודל הליברטיני הוא מודל שלא יושם מעולם בצורתו הצרופה. במודל הטוטליטרי נתפסת התקשורת כחלק מן המדינה או מן המפלגה השלטת, ולכן כפופה לפיקוחן הישיר, כפי שהיה נהוג במשטר הקומוניסטי. מודל זה נעלם ברובו בעשור האחרון של המאה ה־20, על אף שאפשר למצוא שרידים שלו גם כיום במדינות תיאוקרטיות ובקומץ מדינות קומוניסטיות. המודל של אחריות חברתית הוא המודל הטיפוסי במדינה המודרנית ומשקף אמנה א־פורמלית בין המדינה, החברה והשלטון, לבין התקשורת, שבמסגרתה הוסכם כי המדינה והחברה יוותרו על שליטה חיצונית בתקשורת, בתמורה למחויבותה של התקשורת לאחריות חברתית ולפעולה על בסיס פיקוח וריסון עצמי. בפועל הממשלה לא הסירה לחלוטין את הפיקוח מן התקשורת, אך העדיפה לבצע פיקוח לאחר פרסום ונקיטת צעדי ענישה במקרים שבהם הפרה התקשורת את רוח האמנה הבלתי כתובה. מודל נוסף, העומד בפני עצמו, הוא דפוס הגומלין בין המדינה לבין התקשורת במדינות מתפתחות. מודל זה נחשב זמני משום שהתקשורת נתפסת כחלק מתהליך הפיתוח הכלכלי, התרבותי והחברתי, והיא פועלת בשליחות הקִדמה ובהגשמת היעדים הלאומיים שעיצב השלטון.
כל המודלים שתוארו לעיל סובלים מחולשה בבואם לנתח את קשרי הגומלין בין תקשורת לבין המדינה בראשית המאה ה־21. חולשתם נעוצה בהנחת קיומה של מדינת לאום בעלת סמכות שלמה וקוהרנטית, המנהלת באחידות את קשריה עם התקשורת. הגלובליזציה והתפתחותם של כוחות כלכליים וישויות פוליטיות אל־לאומיות ועל־לאומיות, לצד שינויים מבניים במדיה המקומית והגלובלית וכן תמורות טכנולוגיות, יצרו מציאות חדשה שמאפייניה טרם הומשגו כראוי. למרות זאת כבר כעת ברור כי מציאות זו משנה מן היסוד את יחסי התקשורת עם המדינה ועם הצבא. המדינה והצבא אינם יכולים להמשיך להתייחס לתקשורת רק כגורם מתווך בין השלטון לבין הציבור, אלא עליהם להתייחס אליה גם כמוסד אוטונומי, השואף למצב את מעמדו ולהשיג את האינטרסים שלו.
לתקשורת שלושה אינטרסים מרכזיים: הראשון, מידת הנגישות למידע. הצבא הוא מקור מידע חשוב מאוד עבור התקשורת, וללא קשר הדוק עימו התקשורת לא יכולה לספק את זרימת המידע הרציפה לציבור בנושא הביטחון. קל וחומר כשהצבא הוא גוף ריכוזי וסגור במהותו, הפועל באזורים שהנגישות אליהם קשה, בעיקר עבור מי שהצבא מבקש לחסום את המידע לפניו, מפני שאינו משתף עימו פעולה. האינטרס השני נוגע להיקף הפיקוח המדינתי ולסמכויות הצנזורה...
לקריאת הסיכום המלא הורד/י את הסיכום באמצעות הטופס לעיל^
