הפרשנות הפשטית של ההיסטוריה המקראית – בין היסטוריות, דוגמטיות וביניימיות
סימון, 1997
אוריאל סימון מתאר במאמרו את יחסם של פרשני ימי הביניים לשאלת ההיסטוריות של המקרא. לטענתו, בימי הביניים התפתחה גישה חדשה של קריאה פשטית בתנ"ך, שהחליפה את העמדה הדרשנית המסורתית של חז"ל (שרש"י היה ממחזיקיה בימי-הביניים). השיטה הדרשנית המסורתית תפסה את סיפורי התנ"ך כמתרחשים בעבר מיתי, בתקופה מסוג אחר, אשר לא ניתן להעמידה ברצף אחד עם תקופתנו. אין ימי הזוהר המקראיים של האומה מובילים למצבה העגום כיום, וכך גם לא ניתן להעמיד את העתיד לבוא ע"פ הנבואות התנ"כיות כהמשך ליניארי של ההווה. השיטה הפשטית, שביקשה לקרוא את הכתובים כפשוטם, ראתה בסיפורים תיעוד של דברים שהיו בזמנם, והתייחסה אליהם כאל היסטוריה כתובה. יחסם ההיסטורי אל אותם החלקים בטקסט שאינם חוקים ומצוות הצריך אותם להתמודד עם שאלת חשיבותה ותכליתה של ההיסטוריוגרפיה המקראית: מקצתם מצאו בה תועלות של מצוות ומוסר (רלב"ג), מקצת ראו בה כלי לספירת שנים ומקור לידע היסטורי וגאוגרפי (רס"ג ורשב"ם), ומקצתם נסו לישב את הארועים המתועדים במקרא עם הנבואות שמובאות בו ובכך להצדיק את הימצאותן (אבן ג'קטילה וראב"ע).
נקיטת הגישה ההיסטורית ע"י פרשני ימי הביניים לא התיישבה בנקל עם החשיבה...
לקריאת הסיכום המלא הורד/י את הסיכום באמצעות הטופס לעיל^
