המודל הסיסטמי לאיכות חיים: בסיס להערכת התחדשות עירונית
Shye, 1989
הצורך בהגדרה של איכות חיים
כדי להעריך אם שכונה מסוימת אכן ראויה להגדרה כשכונת מצוקה, נדרש כלי מדידה אובייקטיבי שיכול לאמוד את איכות החיים של תושביה. מצוקה מוגדרת כרמה ירודה של איכות חיים אנושית. לכן, לפני שמבצעים התחדשות עירונית או מבקשים הקצאת משאבים, יש לאמץ הגדרה סדורה של איכות חיים אנושית. ההבנה של רמת המצוקה מחייבת מדידה רציפה, שכן ייתכן שהשקעה כלשהי תשפר תחום מסוים אך תדרדר תחום אחר. רק בעזרת מדדים שיטתיים ניתן להעריך הצלחות, תקלות והשפעות הדדיות בין תחומי חיים שונים.
גישות עיקריות למחקר איכות חיים
גישת השורשים
גישה זו מתמקדת באיסוף תחושות ודעות של פרטים לגבי מהי איכות חיים. מדובר בתהליך בו נחקרים מדווחים על חוויותיהם ותפיסותיהם, והחוקר מגבש מהן רשימת פריטים מייצגים. היתרון בגישה זו הוא חיבור ישיר לחוויה האנושית ולערכים דמוקרטיים, אך החיסרון הבולט הוא בהיעדר עוגן תיאורטי. בחירת הפריטים נשענת על שיקולים אד־הוקיים ולא עקביים.
גישת האמצעים
בגישה זו איכות החיים נבחנת באמצעות בדיקת קיומם של משאבים, תנאים או אפשרויות שמניחים כי יש להם תרומה לרווחת האדם. למשל, קיומה של תשתית חינוכית או תעסוקתית. פעמים רבות כוללת גישה זו גם פרשנות סובייקטיבית של המשיבים לגבי התנאים הסביבתיים. גם כאן קיים חיסרון מובהק בכך שההגדרה של איכות חיים אינה מוסברת אלא רק מונחת אינטואיטיבית.
גישת הפאסטים הישירה
גישה זו מתבססת על קביעת תחומים קונקרטיים בהם נמדדת איכות החיים, כמו משפחה, עבודה, בריאות ועוד. תחומים אלה נקראים פאסטים. הנחקרים מתבקשים להביע את שביעות רצונם או רגשותיהם לגבי תחומים אלה, והתשובות מתורגמות לרמות של איכות חיים. עם זאת, גם בגישה זו לא תמיד...
לקריאת הסיכום המלא הורד/י את הסיכום באמצעות הטופס לעיל^
