אפריקה והמזרח התיכון: דפוסי התכנסות והתבדלות
Chazan & LeVine, 1991
היחסים בין אפריקה השחורה למזרח התיכון ידעו תנודות ניכרות מאז שנות החמישים. הקשרים שהיו רדומים ברוב התקופה הקולוניאלית התרחבו מאוד בהיקפם לאחר המלחמה, אך איכותם השתנתה ללא הרף. בתקופת הדה-קולוניזציה היו המדינות הערביות מעורבות מעט במאבק לעצמאות מדרום לסהרה, ואילו בשנות השישים הביאו עליית מדינות העולם השלישי והנוכחות הישראלית הגוברת ביבשת להתעניינות ערבית, ובעיקר מצרית. שנות השבעים התאפיינו בכינון ברית אפרו-ערבית קצרת ימים שהתפוררה בהדרגה בשנות השמונים. בבסיס הדיון עומדת ההנחה שקהילת המדינות הערביות וקהילת המדינות האפריקניות חופפות זו לזו ובו בזמן שומרות על ייחוד היסטורי ותפקודי. הקשרים החברתיים, התרבותיים והדתיים נטועים עמוק, ואילו האינטרסים התפקודיים נפגשו רק לעתים. שיאי שיתוף הפעולה נקשרו לאחדות אפריקנית וערבית, למיתון כלכלי עולמי, להתפכחות מן המערב ולמתח ישראלי-ערבי גואה, ואילו הפערים צפו כשבלטו פילוג פנים-אפריקני ופנים-ערבי או רגיעה בחזית הישראלית-ערבית.
הקבועים ביחסי אפריקה-ערב
זיקות היסטוריות וחברתיות
ארבעה גורמים מרכזיים שוזרים יחד את העולם האפריקני והערבי: גאוגרפיה, תרבות, היסטוריה ודת. המגעים הקדם-אסלאמיים התרכזו בדלתת הנילוס ובאזור ים סוף, ובמאה השביעית התפשט האסלאם בכוח אל צפון אפריקה עד שכבש את כל המגרב והגיע לספרד, תוך התנגדות עזה מצד האוכלוסייה הברברית, שעד היום חלקים ממנה רואים בערבים פולשים. במקביל חדרו ערבים ביבשה דרך הסהרה ובים לאורך חופי מזרח אפריקה בעקבות דפוסי מסחר, פעילות מיסיונרית והתיישבות, וכך צמחה תרבות...
לקריאת הסיכום המלא הורד/י את הסיכום באמצעות הטופס לעיל^
