אי-שוויון בהתנדבות: בניית חזית מחקר חדשה
Hustinx et al., 2022
מבוא
חקר ההתנדבות מתמקד בעיקר בחיזוי ההשתתפות בהתנדבות, ונשען על תאוריית המשאבים ותאוריית המעמד הדומיננטי, שהפכו למעין יסוד הגמוני. תאוריות אלה גורסות שקבוצות דומיננטיות בחברה נוטות יותר להתנדב, הן משום שברשותן המשאבים הכלכליים, החברתיים והתרבותיים הדרושים, והן משום שמשאבים אלה הופכים אותן לרצויות יותר בעיני הארגונים. למחקר בכיוון זה עדויות אמפיריות חזקות, אך הוא שימר את הסטטוס קוו בייצור הידע, ובכך הזניח שאלה שצריכה להיות מרכזית: אי-שוויון בהתנדבות. בהשוואה למושג ה"השתתפות", מושג ה"אי-שוויון" מאפשר לפתח סדר יום מחקרי מגוון, ביקורתי ומכוון-שינוי. סדר יום זה נבנה סביב הבנה רב-ממדית של אי-שוויון, ומותווה באמצעות ארבע תוכניות מחקר מרכזיות: משאבים, אינטראקציות, ממשליות (governmentalities) ואפיסטמולוגיות.
שלושה מאפיינים סמויים של גוף המחקר הדומיננטי תורמים לקיפאון בחקר ההתנדבות. ראשית, התאוריות מכילות הטיה נורמטיבית ולפיה ההתנדבות היא בהגדרה פעילות חיובית ורצויה, ומעטים ערערו על הנחה זו אף שממצאים מראים שההתנדבות והארגונים המערבים מתנדבים הם כוחות המשעתקים אי-שוויון חברתי. שנית, מודל המשאבים מתמקד בעיקר בגישה להתנדבות (כן/לא) ומזניח תהליכים ודינמיקות המתרחשים בתוך "הקופסה השחורה של ההתנדבות", ובהם היררכיות ויחסי כוח בין מתנדבים, אנשי מקצוע ונהנים. שלישית, גישות אלה נוקטות אינדיבידואליזם מתודולוגי, ומבססות את ההחלטה להתנדב על מסגרת של בחירה רציונלית, תוך התמקדות במתנדב היחיד כיחידת הניתוח המועדפת.
הגישה מבוססת-המשאבים
גישות מבוססות-משאבים לאי-שוויון מתמקדות בתהליכים המובילים לחלוקה לא שווה של משאבים חומריים וסמליים. ראוי להדגיש את האי-שוויון במובן יחסי ולא רק במובן תכונתי: בעוד הגישה התכונתית רואה באי-שוויון תכונות של יחידים שיש להם פחות או יותר, הגישה היחסית בוחנת יחסים חברתיים שבהם יחידים זוכים ליתרון או לנחיתות. תכונות הפרט מקושרות לעמדות חברתיות שלפיהן יחידים וקבוצות מוערכים ומטופלים באופן לא שוויוני, והן קשורות להיררכיות מעמד המשקפות הערכות של כבוד חברתי. בין...
לקריאת הסיכום המלא הורד/י את הסיכום באמצעות הטופס לעיל^
