שלושת השלבים של הלאומיות הפלסטינית 1948-2005
Baumgarten, 2005
רקע והקשר היסטורי
התנועה הלאומית הפלסטינית עוברת את המשבר החמור ביותר שלה מאז קום התנועה בעקבות הנכבה של 1948. למרות תקוות מסוימות לעידן חדש של רפורמה דמוקרטית בעקבות בחירתו של מחמוד עבאס לנשיאות הרשות הפלסטינית, ולמרות החזון שמציג הנשיא האמריקאי ג'ורג' בוש למדינה פלסטינית "ברת קיימא" לצד ישראל, שום דבר אינו יכול להסתיר את המציאות העגומה בשטח. בגדה המערבית, הפיצול מואץ והופך אותה לשרשרת של גטאות מנותקות, בעוד שהאופציה של מזרח ירושלים כבירה הפלסטינית נראית יותר ויותר חסומה. בעזה, התוכנית ל"התנתקות" שמציג ראש הממשלה הישראלי אריאל שרון מבטיחה להפוך את הרצועה לכלא הגדול בעולם.
במקביל, מדיניות ה"פוליטיציד" שתיאר ברוך קימרלינג, שמטרתה "פירוק קיומו של העם הפלסטיני ככיאן לגיטימי חברתי, פוליטי וכלכלי", נמשכת בלי הפסקה. בתוך החברה הפלסטינית עצמה, המעבר החלק יחסית של השלטון לאחר מותו של יאסר ערפאת אינו יכול להסתיר את הפילוגים העמוקים בנוגע לאסטרטגיה הטובה ביותר להתמודד עם האתגרים הללו.
לאחר חמישים שנות מאבק, התנועה הלאומית הפלסטינית נכשלה להשיג אפילו את המטרה המצומצמת שלה - מדינה פלסטינית עצמאית בגדה המערבית ובעזה. אמנם הכישלון בהשגת היעדים הפלסטיניים נובע קודם כל ממאזן הכוחות המוחלט לטובת ישראל ומהתמיכה הכמעט ללא תנאי של ארצות הברית בישראל, אך נראה ראוי גם להסתכל מבט ביקורתי על ההיסטוריה של התנועה הלאומית הפלסטינית מ-1948 ועד היום.
שלוש תנועות, שלוש גישות
במעט יותר מחצי המאה שחלף מאז 1948, צצו ברצף שלוש תנועות פלסטיניות נפרדות ומובחנות, בעלות אידיאולוגיות, גישות ואף יעדים שונים במידה מסוימת: תנועת הלאומנים הערבים (MAN), פת"ח, וחמאס. שלוש התנועות הללו הן למעשה ביטויים שונים של הלאומיות הפלסטינית, שניתן להבין אותם כ"פנים" או "שלבים", והן גם חופפות ומשקפות מגמות אידיאולוגיות כלליות בעולם הערבי. כך, MAN מייצגת את הפן הלאומני הערבי (ומשקפת את הפאן-ערביות ששלטה בפוליטיקה הערבית בשנות החמישים ותחילת שנות השישים). פת"ח היא ביטוי של לאומיות פלסטינית ספציפית יותר (והיותה הוקמה על עקרון תנועה פלסטינית נפרדת, היא מקבילה לניצחון של מערכת המדינות הערבית לאחר תבוסת 1967). חמאס, לבסוף, מגלמת את הגרסה הדתית של הלאומיות הפלסטינית (ומשקפת את הזרם האסלאמי הרחב יותר שצבר תאוצה ברחבי העולם האסלאמי מאמצע שנות השמונים).
דרגת הדומיננטיות של שלוש התנועות והיקף התומכים בהן השתנו. MAN הייתה התנועה המובילה בתקופה שבה הלאומנות הערבית עדיין שלטה, אך מעולם לא נהנתה ממעקב המוני. פת"ח, לעומת זאת, הייתה תנועת המונים אמיתית שההגמוניה שלה בפוליטיקה הפלסטינית נותרה ללא עוררין עד להופעת חמאס בסוף שנות השמונים. חמאס לא השיגה דומיננטיות בזירה הפלסטינית, ועד היום נותרה שנייה לפת"ח, אך התמיכה הרחבה והגוברת לכאורה שלה הופכת אותה למתחרה רצינית.
הכישלון הנראה לעין של כל אחת מהתנועות הללו הוביל ליצירת חדשה. מבחינה אידיאולוגית, הלאומיות הערבית הוחלפה בלאומיות פלסטינית, שבתורה הוחלפה בלאומיות דתית. מבחינה ארגונית, MAN הוחלפה על ידי פת"ח, שאמנם לא הוחלפה, אך מאותגרת בהנהגתה את התנועה הרחבה יותר על ידי חמאס, שהופיעה כיריבתה העיקרית. יש לציין, עם זאת, ששלוש התנועות ממשיכות להתקיים במקביל, כאשר MAN מיוצגת בצורת ארגוני היורשים שלה, החזית העממית לשחרור פלסטין (PFLP) והחזית הדמוקרטית.
תנועת הלאומנים הערבים (MAN)
היסודות והשפעת קונסטנטין זוריק
תנועת הלאומנים הערבים הוקמה בביירות בתחילת שנות החמישים על ידי סטודנטים ובוגרים פלסטיניים וערבים של האוניברסיטה האמריקאית בביירות, שהחלו את פעילותם הפוליטית לאחר מלחמת 1948 בהקשר של ארגון תרבותי סטודנטיאלי. ג'ורג' חבש, אז סטודנט צעיר לרפואה פלסטיני מלוד, היה מייסד התנועה ועמד בראשה לאורך כל קיומה האפקטיבי. הפרופיל של מייסדי ומנהיגי MAN, שכולם הפכו במהרה לפעילים במשרה מלאה, תואם במידה רבה את תיאורו של הישאם שרבי את סטודנטי האוניברסיטה האמריקאית בשנות הארבעים כבני מעמד הביניים או מעמד הביניים הגבוה מרחבי העולם הערבי, עם ייצוג גבוה של נוצרים. עם זאת, חברות התנועה כללה את כל המעמדות, והבסיס העממי שלה היה ממחנות הפליטים, במיוחד של לבנון וירדן.
אירוע היסוד, או "האסון המעצב", מאחורי יצירת MAN היה הנכבה הפלסטינית של 1948. רוב החברים המייסדים היו תלמידיו של קונסטנטין זוריק, פרופסור ההיסטוריה המשפיע באוניברסיטה האמריקאית בביירות. ספרו הדק של זוריק, "משמעות האסון", שפורסם לראשונה בקיץ 1948, היה לו השפעה עמוקה על ההתפתחות האידיאולוגית של MAN, והניח בבירור את היסוד לאמונותיה.
לפי זוריק, הנכבה נבעה מהפיגור הערבי מול המערב המתועש המודרני. היה לה ממד ערבי כללי (התבוסה הצבאית של המדינות הערביות על ידי ישראל) וממד פלסטיני ספציפי (גירוש ובריחה של 750,000 פלסטינים), אך הממד הערבי היה המכריע. רק באמצעות ביקורת עצמית רדיקלית יוכלו הערבים להתמודד עם סיבות השורש של האסון - צבאית באמצעות תכנון וארגון ארוכי טווח, ופוליטית באמצעות איחוד ערבי. זה כרוך בהתגברות על הפילוגים כדי ליצור מדינת לאום ערבית מאוחדת "מתקדמת", שמשמעותה מודרניזציה, תיעוש, הפרדה בין מדינה ודת, ותרבות ומדע כבסיס העיקרי של המדינה. ישראל - שזוריק ראה לא רק כאויב האומה הערבית אלא גם כמודל לחיקוי - לא תוכל להיות מובסת עד לאחר טרנספורמציה יסודית של החברה הערבית, שבה "הפיאודליזם, העדתיות, הפטליזם והתפלות" יתגברו עליהם. הכלי לטרנספורמציה כזו תהיה אליטה מאורגנת מאוד עם תוכנית פוליטית ברורה ומשיכה פופוליסטית המסוגלת ליצור תמיכה המונית.
מה שיש לנו כאן הוא כמעט תכנית של האידיאולוגיה, התוכנית והארגון של MAN. האידיאולוגיה שלה הייתה לאומיות ערבית, הזהות שלה הייתה ערבית. מכיוון שרוב המייסדים של MAN היו ערבים פלסטינים, עם זאת, ניתן לומר שלזהות התנועה יש ליבה פלסטינית (אם כי משולבת לחלוטין בזהות הערבית הגוברת, הזהות ההגמונית של הפלסטינים בתקופה המוקדמת). האסטרטגיה ש-MAN הציעה להביס את הציונות ואת מדינת ישראל הייתה כוח נגד, או "נקמה" (tha'r). "הנקמה" הייתה "הפתרון היחיד לשאלה הפלסטינית" ו"לחזרה לפלסטין". קרב הנקמה יהיה "קרב של כל העם הערבי", כאשר הפליטים הם "החלוץ של האומה הערבית". "הדרך היחידה שיכולה להוביל לניצחון [היא] דרך האחדות".
תחת חסות נאצר והכישלון
ב-1955, המנהיג החדש של מצרים, גמאל עבד נאצר, סיכם את "עסקת הנשק הצ'כית" והתמצא מחדש את מדיניות החוץ של ארצו. זה פתח שלב פוליטי חדש ל-MAN, שאימצה את נאצר כמנהיג היחיד המסוגל לאחד את האומה הערבית במאבק נגד קולוניאליזם וניסיונות מערביים לכפות שלום עם ישראל....
לקריאת הסיכום המלא הורד/י את הסיכום באמצעות הטופס לעיל^
