שייכות אתנית נסיבתית לעומת זהות על פי 'מיליה': התגבשות הציבור היהודי והציבור הקתולי בקיסרות הגרמנית מנקודת ראות משווה
ון ראדן, 2004
יש חילוקי דעות בשאלה אם יש להתייחס אל היהודים הגרמניים בשלהי המאה ה-19 כאל קהילה דתית, "מיליה חברתי" או קבוצה אתנית, או שאי אפשר כלל לסווג אותם כמקשה אחת. ניתן להשוות את היהודים לקתולים הגרמניים, שהיו "מיליה חברתי-נורמטיבי" מובהק. במונח זה השתמש מ' ריינר לפסיוס, והוא התקבל בהיסטוריוגרפיה של היהודים הגרמניים, אלא שבעוד שלפסיוס הכיר בקיומם של מיליה קתולי, שמרני, ליברלי וסוציאליסטי בקיסרות הגרמנית, הוא לא הגדיר כך את היהודים. כמה חוקרים משתמשים במונח "מיליה חברתי-נורמטיבי" לציון יהודי גרמניה, באותו אופן שהשתמש בו לפסיוס: שלומית וולקוב, דוויד סורקין ופטר פולצר. סורקין רואה ביהודים קודם כל "תת-תרבות", פולצר מזהה אותם לעיתים כ"קבוצה אתנית", וולקוב משתמשת לעיתים גם ב"קבוצה אתנית" ו"מערכת תרבותית".
לתפיסת לפסיוס, המיליה החברתי-נורמטיבי מציין "יחידות חברתיות הנוצרות ע"י מפגש של ממדים מבניים כגון דת, מסורת מקומית, מצב כלכלי, נטייה תרבותית והרכב מעמדי ספציפי של קבוצות ביניים". לפסיוס הטיל על 4 קבוצות המיליה שמנה את האחריות לכישלון המערכת הפוליטית בגרמניה בשנים 1870–1930: הגרמנים לא טיפלו בסכסוכים כהתרחשויות פוליטיות, אלא המירו את צורתם לסכסוכים בין-תרבותיים. הקבוצות הללו תבעו מן השייכים אליהן נאמנות גם בתחום הפוליטיקה, וכך היתה המערכת הפוליטית חצויה לא רק ע"י קווים של מאבק פוליטי, אלא גם ע"י קווי תיחום חדים של "גבולות נורמטיביים בעלי נופך דרמטי סמלי", שמאפיינים מיליה. התלכדות זו של נוהג תרבותי ופעילות פוליטית התרחשה במיוחד במיליה הקתולי "הסגור והמסוגר".
לשיטתו של לפסיוס, נתפס המיליה כקבוצה סגורה יותר מאשר כמערכת פתוחה. מידת הנאמנות ש"קבוצת האנחנו" דורשת מחבריה, ואיתה גם מידת הפיקוח החברתי, יכולות להיות קיצוניות ואף טוטאליות, תוך שלילת סוגי נאמנות אחרים. חברות בקבוצות אחרות או קשר עם חברים בהן, כרוך בענישה. אולם הזהות הקבוצתית בקבוצות פתוחות היא חלקית בלבד ומתקיימת בכפיפה אחת עם זהויות אחרות ותביעות הנאמנות שלהן, ולכן תביעת הנאמנות עשויה להיות מוגבלת, והקבוצה הפתוחה מתירה את החברות בקבוצות אחרות ואת הקשר עם חברים בהן.
לפי התזה שלי, אי אפשר לדבר על מיליה חברתי-נורמטיבי בהקשר של יהודים גרמניים, משום שהם לא היו קבוצה סגורה בעלת תביעות נאמנות מרחיקות לכת. ראוי להמיר את המונח "מיליה" במונח "קבוצה אתנית", המקובל בחקר האתניות באמריקה, משום שלהבדיל מה"מיליה" של לפסיוס, המונח הזה מתייחס לקבוצות הסגורות והפתוחות כאחת.
קווי היסוד של המונח
המונח אתניות הוכיח את עצמו בניתוח ההיסטוריה של יהודי אמריקה, אנגליה וצרפת, והגיע גם להיסטוריוגרפיה של היהודים בגרמניה. המונח פותח בידי סוציולוגים אמריקניים בשנות ה-60. קבוצה אתנית ניכרת במודעותה באשר למוצא משותף ולתרבות משותפת. כמו האומה המודרנית, גם הקבוצה האתנית היא סדר "מומשג" המושתת על "המצאת מסורת". בשונה מן האומה, הקבוצה האתנית לא מעלה תביעה למדינה לאומית משלה. היא ניכרת בכך שבתוך האוכלוסייה הכללית (כלומר בכלל האומה) היא מושתתת על הסתגלות לתרבות הרוב. קבוצה אתנית מתהווה כאשר היא מקשרת את המסורת המיוחדת לה עם אלמנטים של תרבות הרוב ויוצרת משהו חדש. פירוש הדבר שהיהודים הגרמניים במאה ה-19 לא הפיחו חיים חדשים בתודעת הזהות היהודית הוותיקה והכוללת, אלא יצרו משהו חדש – אתניות יהודית-גרמנית.
כינון הגבולות הוא בעל חשיבות מרכזית למושג הקבוצה האתנית: היא אינה מתאפיינת ע"י גרעין בלתי משתנה המורכב מתרבות, מסורת ודת, אלא ע"י ציוני גבול תרבותיים וחברתיים, המרמזים על שייכות או על הזרה. אך בשונה ממחסום המיליה, הגבול האתני לא חייב להיות נוקשה. לעיתים קרובות ההשתייכות האתנית מאפשרת ואף מעודדת...
לקריאת הסיכום המלא הורד/י את הסיכום באמצעות הטופס לעיל^