שורשי האנטישמיות בעת החדשה
אטינגר, 1978
יש סימני ייחוד לאנטישמיות המודרנית, שהחלה להתפשט באירופה כאידאולוגיה וכתנועה מדינית וחברתית בשנות ה-70 וה-80 של המאה ה-19. הבולט שבהם: המקום הרב שהאנטישמיות תופסת בחיי העמים מאז. גם בעולם העתיק נכתבו עלילות נגד היהודים והיהדות, ובימי הביניים שנאת היהודים ומצוות דיכויים נעשו עקרון-יסוד בכנסייה ובסיס להגדרת מעמדם החוקי של היהודים מצד המדינות. היו תקופות של רדיפות אכזריות ואף של השמדת קהילות שלמות. אבל בימים ההם לא נשמעה הדעה כי גורל העמים תלוי באופן ההתייחסות אל היהודים ובהגדרת מעמדם במדינות בהן הם יושבים, כפי שטוענים האנטישמים בזמן החדש. הניפוח הזה הגיע לשיא בהכרזת מלחמת העולם ה-2 ע"י היטלר כמלחמה נגד "היהדות הבינלאומית", שבה נעשתה שאלת היחס אל היהודים אחת מנקודות המוקד שלה. הסיסמאות האנטישמיות הצליחו ללכד סביב הנאצים חלקים גדולים של העם הגרמני ומדינות רבות באירופה, והצליחו לגרום למדינות הקואליציה האנטי-נאצית לחשוש מלהשיב להסתה זו, פן יטענו כי הן נלחמות למען היהודים וכי אכן מדובר ב"מלחמה יהודית". קרוב לוודאי שדרכי הצלה שונות הוזנחו מפחד התעמולה האנטישמית. בזמן החדש נעשתה האנטישמיות לגורם ראשון במעלה, ללא פרופורציה למשקל הריאלי של היהודים.
הסברה הרווחת בקרב המשכילים במאה ה-19 היתה ששנאת היהודים היא שריד של דעות קדומות וסופה יהיה עם התקדמות החברה וההשכלה. אולם סברה זו הופרכה, משום שדווקא בסוף המאה ה-19 ובמאה ה-20, שהיו תקופה של השכלה, פרחה האנטישמיות בארצות מפותחות לא פחות מבארצות מפגרות, ובחוגי המשכילים כמו בקרב פשוטי העם. האנטישמים הסבירו שסיבת השנאה ליהודים היא ביהודים עצמם, שהרי היא היתה קיימת תמיד ובקרב עמים שונים. אלא שהסבר זה אינו עומד בפני הביקורת, שכן תמורות התחוללו גם בקרב היהודים. לכן נעשו מאמצים להסביר את האנטישמיות במצב המדיני של האומות שבתוכן חיו היהודים, שכן בעתות משבר מתגברת השנאה להם והיא מנוצלת למטרות מדיניות: להסית את זעם המקופחים אל יסוד זר או חלש בחברה. לכך נוספו הסברים חברתיים-פסיכולוגיים נוספים, למשל, שבכל חברה יש מתח בין קבוצות הרוב לקבוצות מיעוט, ושהיהודים שומרים על סימני זהות קבוצתיים שמאפשרים להציגם כשונים, זרים ואויבים.
בהסברים אלה יש פגם יסודי, שכן הם מדגישים את השוני הריאלי הקיים בין היהודים לסביבתם. אלא שאם כך היה הדבר, הרי ששנאת היהודים היתה דועכת ככל שהתקרבו היהודים לסביבתם וסיגלו את אורח חייה עד שנטשטשו סימני ההיכר הקבוצתיים שלהם. השנאה ליהודי המזרח-אירופי היתה אמורה להיות עזה הרבה יותר מן השנאה ליהודי המתבולל. אלא שהתעמולה האנטישמית התכוונה לפגוע במתבולל הרבה יותר מאשר ב"יהודי האותנטי".
ביטויי השנאה והבוז של הסופרים ההלניסטיים והרומיים ליהדות וליהודים נקלטו במחשבה הנוצרית ובספרותה. כאשר פנו הנוצרים להפיץ את דתם בקרב האומות, הם נעזרו במגמות האנטי-יהודיות לשם הפולמוס נגד היהדות. לאחר שנעשתה הנצרות הדת השלטת באימפריה הרומית במאה ה-4, התרחב מאד השימוש בנימוקים פגניים כדי לנגח את היהדות. תועמלנים נוצרים השתמשו בשנאת היהודים כדי להבדיל את דתם מהיהדות וכדי לרכוש את אהדתם של בני האומות האליליות. כדי שמוצאה היהודי של הנצרות לא יחסום את ההתנצרות, הודגשו מאד חטאי היהודים, והיהודי נעשה בעיני הנוצרים סמל הבוגדנות והרשע. כך חברו המסורות הפגנית והנוצרית לעצב את הדמות הסטריאוטיפית השטנית של היהודי. שנאת היהדות נעשתה סימן של מסירות דתית. נאמנותם של היהודים לרעיון שהם העם הנבחר, רק החריפה את היחס השלילי אליהם....
לקריאת הסיכום המלא הורד/י את הסיכום באמצעות הטופס לעיל^
