עיון חוזר במשפט הטמפלארים
Barber, 1998
ההיסטוריון של האינקוויזיציה הנרי צ'רלס לי (1889): הארגון של הטמפלארים נחשב לאחד העשירים ומטילי האימה באירופה, וחיסולו נעשה עקב האמצעים שנתן ההליך האינקוויזיטורי בידיים חסרות מעצורים, כדי שיהיה אפשר לממש כל תכלית אלימה בחסות החוק. טרגדיה זאת מדגימה את חוסר האונים של הקורבן, ואין זה משנה כמה מעמדו רם, מרגע שהוטח בו האישום הקטלני של מינות, הוא הועבר במכבש האינקוויזיציה. לי טען לחפותם של הטמפלארים: איש מחברי המסדר לא היה מוכן למות למען האמונות שלטענת הממשל הצרפתי רווחו בארגון; לא נמצאה באותה עת וגם אחריה אף ראיה ממשית של עבודת אלילים; לא נמצאו עדויות חיצוניות נגד המסדר, וכך נותרו הווידויים שנגבו בעינויים הבסיס להרשעה. וכך, כפי שאמר הנרי צ'רלס לי, "אם אנו מקבלים את הראיות נגד הטמפלארים, איננו יכולים לדחותן במקרה של המכשפות". לי סבר שבן־זמנו הגרמני האנס פרוץ בזבז את זמנו במחקר של תצהירי הטמפלארים. פרוץ הסיק שהמסדר אכן היה רקוב מיסודו, לאחר שחבריו השתקעו בעבודת־השטן המשולבת בקתריות (קתרים – "אלביגנזים", כת דתית בעלת מאפיינים גנוסטיים שפעלה במאות ה-11 עד ה-13).
המשפט נמשך 5 שנים (1307–1312). אף שבמהלכו הוקם מבנה משפטי גדול בהרבה, תמצית האישומים נכללה כבר בפקודת המאסר שהוציאה הקנצלריה הצרפתית ב-14 בספטמבר 1307: עם הצטרפותם לארגון, החניכים היו מחויבים להתכחש לישו 3 פעמים, ואח"כ, כשהם בעירום, האדם שקיבל אותם לארגון נשק להם בבסיס עמוד השדרה, בקורקבן, ועל השפתיים, ולבסוף הם נדרו נדר לקבל על עצמם את "החטא המחריד והנתעב של קונקוביטוס" (משגל). לאחר שהתקבל למסדר, הבין המצטרף החדש ש"קידש את עצמו לעבודת אלילים". היסטוריונים משלהי המאה ה-20 היו מוכנים לקבל את קביעתו של לי בנוגע לאישום זה. ז'אן פאוויה (1978), למשל, סבר שלא ייתכן שהמסדר היה מושחת כמוסד, וטען כי מגרעותיו נבעו מיחידים נבערים. על בסיס הבחנתו בין המסדר לבין הפרטים החברים בו (הבחנה ששאל מפרוטוקול המשפט), הוא טען שהטמפלארים היו "גברים מחוספסים, שחיו במזרח בקרבה גדולה מדי לתרבויות אחרות... והזדהמו בתהליך של חלחול" ש"הפיל בפח את הגרועים ואחריהם את הטובים". כתוצאה מכך "פולחני החניכה" היו מלאים במעשי תועבה. כמו כן, טען כי היעדר נשים והשפעת המזרח "תרמו לעובדה שהומוסקסואליות חדרה עמוקות לפרקטיקות של המסדר".
מסקנתו של ג'וזף סטראייר (1980) היתה שהאישומים היו נטולי בסיס, משום שהיא נובעת בחלקה מההבחנה שה"טמפלארים שנשרפו על המוקד הוצאו להורג משום שהתכחשו לווידויהם, ולא משום שגוננו על אמונותיהם". הוא משווה בינם לבין הקתרים מהמאה ה-13, שהיו מוכנים להוכיח את דבקותם באמונתם באמתיות עלייתם על המוקד. מסקנותיו דומות בעיקרן לאלו של פאוויה. הוא סבור שהומוסקסואליות היתה בלתי נמנעת במוסד המורכב מגברים בלבד. סטראייר הושפע מדעה קדומה אישית, וייתכן שגם מידידו, רוברט פווטיה, שהאמין כי ההסבר הסביר ביותר הוא שהטמפלארים הורשעו כיוון שמאשימיהם האמינו באשמתם. גיום מולה (1949) טען: "היעדר חומר ראיות, חוסר הסבירות של האישומים, ההצהרות הסותרות, שיטות החקירה האכזריות, מספרן של ההתכחשויות, אומץ לבם של מי שהגנו על המסדר – כל אלה מוכיחים את חפותם של הטמפלארים. משפטם היה מומצא ונשא את החותם המובהק של גיום דה נוגארה".
נראה כי שוררת תמימות דעים בין היסטוריונים מודרניים, לפיה הטמפלארים לא היו אשמים כפי שנטען. נשאלת השאלה: אם הטמפלארים לא היו מחללי השם, עובדי אלילים והומוסקסואלים – מדוע נאסרו ונשפטו? וכיצד התאפשרה הפללתו של מסדר כנסייתי מיוחס, שבמשך קרוב ל-200 שנה היה עמוד השדרה של הצבאות הנוצריים שיצאו למסעי הצלב?...
לקריאת הסיכום המלא הורד/י את הסיכום באמצעות הטופס לעיל^
