עד מדינה
רקובר, 1989
מבוא
הגדרת 'עד מדינה' נקבעה בחוק לתיקון פקודת הראיות (מס' 6), התשמ"ב-1982, שנועד לשחרר את השופטים מכבלי דרישת הסיוע בעדות שותף לעבירה. לפי סעיף 54א(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971, לא יורשע נאשם על סמך עדותו היחידה של שותפו לעבירה אלא אם נמצא בחומר הראיות דבר לחיזוקה, ואילו עדות שותף שהוא עד מדינה טעונה סיוע; עד מדינה הוא שותף לאותה עבירה המעיד מטעם התביעה לאחר שהובטחה לו טובת הנאה. כתב ההתחייבות מחייב את החשוד למסור הודעה מלאה בכתב ולהעיד עדות אמת מפורטת, ובתמורה לא יובא לדין בעבירות שעליהן העיד; הפרתו מחזירה אותו למסלול ההעמדה לדין.
ההסדר מעורר שאלות של צדק ומוסר. בפסיקה הובעה התלבטות: אף שמוסד זה פגום מבחינת הצדק, אין אפשרות מעשית לבטלו, שכן בלעדיו קשה לאתר את פושעי העבריינות המאורגנת; הסכם המצמצם את היקף התביעה פגום פחות משחרור גורף מאחריות פלילית.
הדין הקבוע
קבילות עדותו של עד מדינה במשפט העברי נבחנת משתי נקודות מבט: הדין הקבוע וסמכות הענישה לצורך שעה. בדין הקבוע נשקלים שלושה נתונים מצטברים: העד עבריין, הוא שותף לעבירה שעליה הוא מעיד, והוא מקבל תמורה בעד עדותו.
עדות עבריין
עבריין פסול לעדות מכוח הכתוב "אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס", ומדברי הכתוב נלמד שאסור אף לצרף עדות כשרה לעדותו של פסול; אף עד כשר היודע בחברו שהוא רשע אסור לו להעיד עמו. רשע הוא מי שעבר עבירה שחייבים עליה מלקות; העובר על איסור מדברי חכמים פסול מדבריהם, וכן פסולים גנבים וחמסנים אף לאחר שהחזירו את הגזלה.
עדות נגד...
לקריאת הסיכום המלא הורד/י את הסיכום באמצעות הטופס לעיל^
