שיקול דעת עובדתי, חופש הוכחה ותזות בדבר מקצועיות השפיטה
מנשה, 1996
המחלוקת האם יש להרחיב או לצמצם את שיקול הדעת של בית המשפט בשאלות עובדתיות נובעת משוני בעמדות תיאורטיות של דיני הראיות ותורת השפיטה. תפיסה אחת מכונה "תפיסת הכללים" לפיה יש להגביל את שיקול הדעת השיפוטי בקביעת העובדות על ידי כללים ועקרונות. תפיסה שנייה מכונה "חופש ההוכחה".
כדי להבין את ההבדל בין הגישות נבחן ארבעה סוגי כללים:
1. כללים הקובעים את אופי ההיסק או ההוכחה המשפטית בשאלות עובדתיות- למשל נטלים דיוניים או חזקות ראיתיות, הבחנה בין ראיה ישירה לנסיבתית, הבחנה בין ידיעה שיפוטית לידיעה אישית, מהימנות עדים וקביעת משקל ראיות.
2. כללים הפוסלים או מגבילים אינפורמציה- פסלות עקב אי חוקיות השגתן, רלוונטיות, קבילות, עדות שמיעה וסברא, הצגת התנהגות שלילית בעבר, כללי החיסיון, כללים הפוטרים מלהעיד (בני משפחה, מחלה נפשית).
3. "אסטרטגיית ההכרעה"- עקרונות המגבילים שק"ד שיפוטי בהכרעה עובדתית- עקרונות בחלוקת סיכוני המשגה בין המתדיינים, בעיקר בא לידי ביטוי בכללי נטלי ומידות ההוכחה (יש להבחין בין כללים לאסטרטגיה). אסטרטגיית ההכרעה באזרחי היא חלוקה שוויונית של סיכוני המשגה בין הצדדים. אסטרטגיית ההכרעה בפלילי- הענקת ביטחון מרבי לנאשם מפני סיכוני הרשעה שגויה. מכח האסטרטגיות הללו נובעים פרצדורות שונות. למשל אין להאמין לתובע עני על פני נתבעת מוסדית בגלל שיש לפזר את סיכוני המשגה. כמו כן בשאלה אם יש לבטל את הלכת קינזי יש לתת משקל לסכנת הרשעה חף ופחות לזיכוי נאשם.
4. "פיקוח על הפעלת אסטרטגיות ההכרעה"-...
לקריאת הסיכום המלא הורד/י את הסיכום באמצעות הטופס לעיל^
