פרנהייט 451
Bradbury, 1953
חלק ראשון
בחלק הראשון של הספר מתואר עולם עתידני דיכאוני שבו השלטון קבע כי הספרים מסוכנים ומקור לסכסוכים. במקומו של כיבוי אש אמיתי, הכבאים במערכת זו הם משרתי הצנזורה – הם מוצבים כדי לשרוף ספרים ולהשמיד ידע. כל אזרח מוקף בבידור אינסופי: בכל בית יש קיר-טלוויזיה ענק (“קיר משפחתי”) המשדר תוכניות אינטראקטיביות מסך לכל היום, ואוזניות רדיו זעירות (“אוזני ים”) שמזרימות מוזיקה וסיפורים אל תודעתם. התקשורת מלאה בדרמות שטוחות, והחשבונות מעליבים; סביב כולם שקט מחשבתי מלאכותי. גאי מונטג הוא כבאי-אש בשנות השלושים לחייו, הגאה והנאמן לעבודה שלו. הוא ציוד במדים שחורים, קסדת אש שעליה ציור טווס-האש (סמל הסלאמנדר), ומוכן בלהט למשימות שהוטלו עליו. בתחילת הסיפור הוא מוצג כמי שנהנה מיידיעה וסיפוק מהשריפה – הוא שורף ספרים כאילו היו עשן כבד בלב. באחד הערבים, בדרכו הביתה לאחר שריפת ספרים, הוא פוגש את קלריס מקלן – בת שבע-עשרה יצרית וסקרנית. קלריס היא נערה שלא נוהגת להישאר מול מסך: היא אוספת עלי פרחים מהגינה, שואלת על שמיים וגשם ודבריה מעוררים בו שאלות לא שגרתיות. היא מדברת אל מונטג על האושר: שואלת אם הוא באמת מרגיש מאושר, מציינת שמטה מונחים רבים בחיים חסרי תוכן. המפגש עם קלריס מתחיל לטלטל את מונטג: למורה שואלה מבעוריו שמדבר בלי לרמוז על דרך אחרת לחיות. הרעיונות הפשוטים שלה – על אהבה, טבע ומלאכת מחשבת – מציפים אותו בחשדות. האם הוא נאמן לעירומה שלו, או לחייך של השלטון? כאשר מונטג מגיע הביתה, מצפה לו מראה שמחריף את אי-השקט שבו. אשתו, מילדרד (“מילי”), שוכבת חסרת הכרה בסלון, לבושה באוזניות רדיו שלמשנה שירה. היא נעלמה מהמציאות בגלל מנת-יתר של כדורי שינה. מונטג מזעיק מיד את אנשי החירום: שני פקידי הצלה מגיעים לביתם, מבצעים שאיבת קיבה עוצמתית ומוציאים ממילי את הכדורים שהצטברו בגופה. למחרת היא מתעוררת כאילו לא קרה דבר, מתמקדת ברצון החוצה לחזור לתוכניתי-הטלוויזיה שלה ואינה מעוניינת לשוחח. מונטג זועם בתוכו – האישה היחידה שהייתה שקולה במבט לא העלתה תגובה ראויה, והעולם שלו, שוב, מתרחק ממנו. למחרת מתגלה סצנה נוראה נוספת: קריאת שריפה לבית אישה זקנה, שכונתית שקנתה אוצר ספרים בענק. פרנסתם של השכנים תמך בכך, והם הקפיצו את מונטג והצוות לביתה. כשהכבאים מגיעים, האשה מסרבת לעזוב. היא מוציאה מדורה עוצמתית ומדליקה את עצמה יחד עם כל הספרים שלה. מונטג עומד חסר אונים בעת שהיא בוחרת לשרוף את עצמה. במבט אחרון דומע, היא לוחשת בגיחוך “אני מהווה חלק מהספרים שלי”. המראה הזה נחצה בזכרונו של מונטג: הוא מבין את המחיר האנושי של מדיניות הספרים. למחרת בשעות הבוקר גרורה...
לקריאת הסיכום המלא הורד/י את הסיכום באמצעות הטופס לעיל^
