מתבוננים בוונוס: היסטוריה קצרה של האמנות האירוטית
Barolsky, 1999
האשליה הנטורליסטית והכוח האירוטי של הדימוי
בעידן הטכנולוגי שאחרי הרנסנס קל להחמיץ את התדהמה שחשו היוונים בשחר מסורת האשליה, כשדומם האבן הומר לעיניהם בבשר חי. פרקסיטלס פיסל שתי אפרודיטות אגדיות, האחת לבושה והאחרת עירומה, והעירומה נחשבה חיה עד שלפי האגדה חילל אותה נער כאילו הייתה האלה בגופה; הכתם שהותיר עליה היה אות לכוחה האירוטי של אשליית האמן. סיפור התקיפה המינית הזה נוגע בסיפורו המעודן של אובידיוס על פיגמליון הצנוע, שפיסל אשה חיה כל כך עד שעוררה בו אהבה אירוטית.
בתפילתו אל ונוס שתעניק לו אשה כדמות פסל השנהב הוא כמעט מחליף את מלאכתו באשה, כשם שהאפרודיטה של פרקסיטלס נחלפה באלה. אלת האהבה היא כאן אלת חסות של האמנות: היא מבינה את התשוקות שהאמנות מעוררת ביוצר ולכן מחיה את הפסל, וכשהאמן מלטף את גופו מתרכך החומר הקשה והשנהב נעשה בשר. ברניני מעלה את אותו רושם בתיאור הוורידים הפועמים בפסל שקם לחיים, ואצבעות פלוטו השוקעות בבשרה של פרספונה הן אצבעותיו שלו. השירה היא אצל אובידיוס אמנות של אהבה ולכן אמנות של תשוקה, מסורת שנפרשת בבדיה על בתו של האופה אהובת רפאל ובפנטזיות הפאליות של פיקאסו על פורנרינה, שבהן המכחול והפאלוס מתחלפים.
בוטיצ'לי: התגלות אלוהית וקיום ארצי
אותו טיפוס עתיק שימש קודם לכן את בוטיצ'לי ב"הולדת ונוס", דימוי מוכר כל כך עד שנשכח שאינו קישוט לחולצות ולספלים אלא רגע ההתגלות של האלה בעולם. אופייה האתרי מחזיר אל הרומנסה של ימי הביניים ואל הרקיע הנאופלטוני, אך מדידתה במשמעות הכוכבית מחמיצה את קיומה הבשרי: אל הרוח נושב בה אל החוף...
לקריאת הסיכום המלא הורד/י את הסיכום באמצעות הטופס לעיל^
